סל הקניות ריק

מגזין

01 אוקטובר

AVLABARI NOT DEAD

כתבה 

סצינת יומיום בטביליסי (קטע לא תיירותי)

יום אחד החלטנו לעשות מחקר קטן וצילומי השלמה בסמבה, הכנסיה הגדולה, החשובה, המפוארת, והראוותנית בקווקז ובטביליסי. חכינו ברחוב רוסטוולי לאוטובוס מספר 91 ונסענו. האוטובוס היה די ריק. באחת התחנות עלו אמא ושני ילדים קטנים והתיישבו מאחורינו.

באזור ארמשנבלי עלתה קבצנית שמנה עם שיער לבן פרוע, מכוסה במעיל צהוב ענק ומטונף, מלווה בגבר זקן. הם התיישבו באחד המושבים הקדמיים. לאט לאט הנוסעים שמו את האצבעות שלהם על האפים וסגרו אותם. לא ידעתי מה קורה כי הייתי מקוררת ועם סינוסים סתומים באותו זמן.

הנוסעת שישבה לפנינו קמה, דיברה עם אם הילדים, הביטה על הקבצנים וריססה קצת בושם לפני שירדה בתחנה. הנוסעים התחילו לדבר. בהתחלה בקולות שקטים. הטונים עלו. אם הילדים אמרה כל מיני דברים בהגיה קשה וצורמת. הקבצנית ענתה לה מקדימה בטונים קשים ולא נעימים והסתכלה עליה במבט קשה קשוח ומכוער. נוסעים אחרים אמרו את שלהם. אם הילדים המשיכה והדיבור הפך לצעקות מחרישות אוזניים. הקבצנית צעקה בחזרה. הלחץ המשיך גם מהנוסעים האחרים. האוטובוס טיפס בשכונה תלולה וענייה ברובע אבלאברי. עוד כמה תחנות והקבצנית קמה מהמושב, צעקה עוד כמה דברים לא נעימים והתחילה לרדת מהאוטובוס. הגבר הזקן התרומם לאט מהמושב והלך בצעדים קטנים לעבר הקבצנית שהושיטה לו יד. הוא החליק את יד ימין שלו הלוך ושוב על הנוסע שישב ליד הדלת, מצא עמוד להאחז בו וירד בצעד מדוד מהאוטובוס. הוא חבש משקפיים כהים. הוא לא ראה כלום. הריח התחיל להתפוגג. הסמבה התקרבה. ירדנו.

נ.ב. הקטע נכתב לצלילי BESA ME MUCHO שהשכן מלמעלה מתאמן עליו בפסנתר. לפעמים הוא מתאמן על LET IT BE. לו יהי.

לדף הספר "סתיו בטביליסי" לחצו כאן

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting