סל הקניות ריק

מגזין

29 יולי

פעמון סדוק / ביקורת ספר, ניר מן, מקור ראשון

כתב 

"... הרבה זמן לא הצליח ספר היסטורי לעורר בי פרץ כעס קטטוני, שעוקף בלי לאותת את מנת הקבס היומית, כפי שמפליא איתי בחור להרתיח בספרו 'פעמון סדוק'. ..."

הספר ‏אינו חף, אמנם, מפגמים כאלו ואחרים, אבל בעיקרו של דבר הוא מצליח לפרוס את תולדות ‏זכרון-יעקב ולהציג את הפרק האפל של שלטון הכפיה והשחיתות של הברון רוטשילד.

אבל עוד לפני שמגיעים לברון, הקורא בן ימינו אינו יכול שלא להתחלחל מגילויי השנאה ‏והתחמנות המאפיינים את היישוב הישן והמתחדש הנאבק על 'כספי החלוקה' הזעומים ‏בתקופת השוחד והבקשיש של השלטון העות'מאני. ירושלים לבדה, שמנתה בשלהי המאה ‏הי"ט כ-15 אלף נפש, התפצלה ל-60 סיעות שונות שרקחו תככיהן וחרשו מזימותיהן זו כנגד ‏רעותה ("הספרדים שלא רצו לתמוך בעדה התימנית הוציאו פסק הלכה שלפיו התימנים הם ‏אשכנזים"). הבריונות החרדית הילכה אימים, לרבות נסיונות הרצח של אלעזר רוקח הצעיר ‏מצפת שיצא נגד שחיתותם של הממונים על 'החלוקה', אותם שהפכו את ארבע ערי הקודש ‏ל"מוסד סיעודי של העם היהודי".

שבט ביקורתו של בחור אינו נבלם בעולם החרדי. גם ראשי התנועה הציונית המתהווה ‏יוצאים מחרון קולמוסו בשן ועין. תיאור הונאתם של של המהגרים היהודים מרומניה, מייסדי ‏שומרון היא זכרון-יעקב, מצמרר. השליחים היהודים מארץ ישראל מוכרים להם בלופים ‏תעמולתיים על ארץ זבת חלב ודבש, המאכערים בארץ מוכרים להם את אדמת הטרשים של ‏זמארין על אריסיה הערבים כנחלה מניבה, אב בית הדין החרדי בצפת משלח בדווים על ‏גמליהם להשחית את שדות המתיישבים, ועוד. אבל כל אלה מתגמדים לעומת תועבות ‏פקידות הברון.‏

הברון אדמונד בנימין דה-רוטשילד תרם הון עתק לרכישת קרקעות בעבור מושבות העלייה ‏הראשונה והתשתית החקלאית בארץ. אלמלא עשרות מיליוני הפרנקים שהוציא מכיסו לא היו ‏המושבות מתקיימות. בחור מדגיש את נתון הפתיחה הנזקף לזכות הברון באותיות זהב ‏בתולדות ההתיישבות הציונית; אך אין זה מפריע לו לחבוט בו על משטר העריצות שכפה על ‏נתיניו, ועל גחמנותו ונבזותו. "תוכניתו של הברון נועדה לשפר את מצבו ואת כבודו של 'עם ‏ישראל'. בתוכנית אין זכר לכך ש'עם ישראל' מורכב מבני אדם עם רצונות, שאיפות ועולם ערכי ‏אישי".

לצד חדשנותו של הברון וחלקו הנכבד ברכישת קרקעות, בבנייה ובטיפוח החקלאות, הוא ‏הקים את מנגנון הפקידות הרקוב שמירר את חיי המתיישבים. הברון הקשיח לבו נוכח ‏מחאות המתיישבים בארץ על שוד כספי התרומות, והוסיף וחטא בגיבוי העסקנים ‏המושחתים. הכותב מפרט את ההשתלטות הדורסנית על חיי התושבים ונכסיהם, מסכת ‏האינטריגות של שלוחיו, תמותת הילדים, הרעב הכבד, העוני המחפיר ופולחן האישיות ‏שהנהיג הברון.

מקור הכוח של הביקורת נגד הברון בספר נובע מפרטי הפרטים. מהנתונים העובדתיים כמות ‏שהם. ביקורת מוטחת גם בממסד היהודי המנותק בגולה, שתמך בהכנעה וצייתנות בברון, ‏ובעיתונות המגויסת בארץ ובגולה שהתיישרה לרצון בעל המאה והחניקה את הביקורת. כך ‏אירע למשל כשבמסגרת מסע החנופה לברון הוחלף שמה המקורי של המושבה שומרון בשם ‏זכרון-יעקב, לזכר אביו של רוטשילד. אליעזר בן-יהודה סנט בממירי השם והציע לכנות את ‏המושבה "יעקבון", אבל די מהר הפכה הקנאות הפטריוטית שלו להתקרנפות מתרפסת, ‏כשהברון קנה אותו במאתיים פרנק לחודש, וזה לא היסס להתגייס למענו כדי לא לקפח את ‏מטה לחמו. גם ראשי חובבי ציון, פינסקר, אוסישקין והרב שמואל מוהליבר, מצטרפים ‏למקהלת המה יפית לברון שהכל נעשה בחסדו.‏

בחור מתאר את ההתייצבות האמיצה של אלעזר רוקח בעיתון 'חבצלת' לימין האיכרים ‏הלוחמים בשעבוד הברון ופקידיו, ואת גבורת נשות זכרון-יעקב במאבק נגד הפקידים. ואולי ‏הפואנטה שמוציאה מהכלים יותר מכל היא שאחרי כל העוולות המקוממות והסגידה, עדיין ‏מוצא עצמו הקורא כמי שגויס בעל כורחו לקמפיין היחצ"נות של הברון ושאריו בהנצחתו באין ‏ספור רחובות, במשכן הכנסת, בלהקת המחול בת-שבע, בבולים, בשטרות, ובסוף עוד שרים ‏‏""לו הייתי רוטשילד".

בניתוח מלומד היתה נדרשת כאן איזו פאוזה כדי לרדת מהאוקטבות המתלהמות ולומר שיש ‏לבחון בקרירות אקדמית את הברון בהקשרי השקפת העולם בתקופתו, ולבחון בהשוואה ‏ביקורתית איך התייחסו בשעתו לצמיתים ולאריסים, ולבאר את התהליכים, האסכולות, ‏החלופות, וכו' וכו'. אז זהו, שהיהדות לדורותיה נוקטת אבחנה ברורה בין טוב לרע, ולא צריך ‏להיות גאון גדול כדי להבין שהברון ופקידיו היו עריצים ומושחתים במידותיהם התרומיות. חוץ ‏מזה, ובכך אולי גם תרומתו הגדולה של הספר, קיים גם משפט ההיסטוריה. יש פרספקטיבה ‏של דור, ויובל, ומאה, ומטווח השנים מתחוורות היוצרות ותוצאותיהן באור יותר מזוקק ופחות ‏מלוקק. הגדולה של איתי בחור נובעת מההחלטה להביא עובדות לאשורן, ולסמוך על הקורא ‏שיידע לפרשן כהווייתן. הרלבנטיות של הספר נעוצה בהיותו תמרור אזהרה מאיים בפני כל ‏הנגידים והתקיפים באשר הם, מיהופיץ וכתריאליבקה ועד לפילנתרופים מתוקשרים בני ‏זמננו, מפני משפט ההיסטוריה ומפני בקיאותם ויושרם של איתי בחור ובחוריו.‏

הספר מיועד למיטיבי שחות. הכותב מטביע את הקורא בנחישות בשפע ידיעותיו, החל ‏בהסברי רקע היסטוריים וכלה באנקדוטות פיקנטיות מחיי גיבוריו. השאיפה לתפוס מרובה ‏מאלצת את בחור לנקוט סגנון כתיבה טלגרפי ופסקני. הקורא אינו יכול אמנם להתרשם ‏מהבקיאות במושאי הכתיבה, אך הוא משווע לפרישת היריעה בצמתים המרכזיים בעלילה, ‏גם אם זו תבוא על חשבון אירועים שוליים. הדבקות ברציונל ההיסטוריוגרפי גם לוקה, בעל ‏כורחה, בחד ממדיות בהצגת התהליכים. ההסתגרות, השחיתות והניוון של היישוב הישן, ‏לדוגמה, יש לה על מה לסמוך, אבל הקורא מצפה גם להצגת הפנים החיוניים בחברה זו, אם ‏כבר הוחלט לעסוק בה. להשגת מידה אלמנטרית של הזדהות נדרש תיאור של מורכבות ‏החיים. ועוד הערה גרפית: מפות. ספר כה מהודר בשפע תצלומיו, ללא מפה אחת לרפואה.

‏'פעמון סדוק' מעלה תרומה חשובה למדף תולדות היישוב, ונותן פרופורציה לא רעה ‏למתרפקים על "כמה שפעם היה טוב". פעם היה קשה וגרוע, והספר הזה מעלה על נס את ‏גבורתם האישית של הלוחמים האמיצים למען תיקון חברתי.‏

 

ניר מן, הבריון רוטשילד, השבועון, מקור ראשון, 29 יולי 2005

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting