סל הקניות ריק

מגזין

29 ספטמבר

עוזר הרוקח מיטרופן לרידזה מכותאיסי וגזוז הקרם שלו

כתב 

צא ולמד מה גדול כוחם של מים, דו-תחמוצת הפחמן ותמיסת וניל שנתקדשו

בשלהי המאה ה-19 היה היה רוקח פולני ולו שוליה גרוזיני בשם מיטרופן לרידזה (לגידזה, Lagidze). השניים חיו ועבדו בעיר כותאיסי שבגרוזיה. תושבי כותאיסי היו בריאים מאוד ולא סבלו ממחלות. ואולי אני טועה והם סבלו גם סבלו... ועם זאת העדיפו לצרוך תרופות סבתא ולמות על פני קניית תרופות. הרוקח לימד את מיטרופן את כל התרגילים המקובלים במסחר התרופות אך זה לא הספיק לצורכי פרנסה. להשלמת ההכנסה הרוקח לימד את מיטרופן להכין משקאות קלים מתמציות, שאותן ייבאו מחוץ-לארץ. משקאות מוגזים כאלה נקראים בגרוזיה בשם הכללי 'לימונדה'. יש כאן לימונדה בטעם לימון, לימונדה בטעם אגס וכו'.

כנראה שגם עסקי המים המוגזים לא היו לטעמם של תושבי כותאיסי. למיטרופן, שהיה אז בן 14 וגר ברובע צ'לובי, היה הרבה זמן פנוי ומעט מדי פרנסה. הוא החל להסתובב ביערות שסביב העיר, אסף פירות יער והכין מהם תמציות טבעיות לפי מתכונים סודיים שפיתח.

ב-1887 נפרד מיטרופן מהרוקח ופתח חברה משלו לייצור ושיווק לימונדות בטעמים שונים. הוא רקח תמציות טבעיות, ערבב אותן במי מעיין זכים שלהם הוסיף גז דו-תחמוצת הפחמן, ביקבק את המשקאות בבקבוקים ושלח נערים לרוץ ברחובות העיר, להכריז על הסחורה כשהם צורחים מלוא גרונם את הסלוגן "רוצה להיות יפה – מי לרידזה שתה!" ולמכור בקבוק במחיר שווה לכל נפש – 20 קופיקות.

העסקים הלכו והתרחבו וב-1906 לרידזה עבר לעיר הבירה טביליסי, פתח מפעל ללימונדות שלו וגם חנות בשדרות רוסתאוולי, שבה אפשר היה לשבת ולהזמין לימונדה אקזוטית ולשתות אותה. עד כאן ההיסטוריה – המיתולוגיה מספרת שהאינטלקטואליים של טביליסי היו מתכנסים מדי ערב בחנות (אי אפשר לקרוא לחנות גזוז – 'בית קפה') ושם הירוו את צימאונם במי לרידזה. מנסיוני, האינטלקטואלים של טביליסי מוכנים לשתות גזוז טעים רק בתנאי שיש לידו צ'צ'ה או וודקה (ואלה לא נמצאו בחנות של לרידזה). גם אגדות צריכות גרעין מספיק יציב של אמת.

העסקים פרחו. מיטרופן שכר מומחי פרסום צרפתיים ואלה המציאו לו סלוגן חדש: "שאל בכל מקום, היזהר מחיקויים." המשקאות נעשו 'בון טון' בחברה הגבוהה, מיטרופן לרידזה נעשה ספק של החצר הקיסרית הרוסית ושל השאח הפרסי. כך הישקה שוליית הרוקח את אויביה וצריה של גרוזיה מכל העברים.

לרידזה ייצר ומכר גזוז בטעמי שוקולד, טרגון, אגסים, דובדבנים ועוד. שיא השיאים – 'הקרם דה לה קרם' של הלימונדות שלו – היה המצאת לימונדה בטעם קרם. גזוז כזה לא היה קיים בעולם. אומנם מעבר לאוקיינוס, בארצות הברית, היה סוג של גזוז עשוי מביצים והיו שהעזו לנסות ולמצוא דימיון כלשהו בטעמם של שני הנוזלים, הגאורגי והאמריקני, אבל לא נמצא דמיון כזה!!!

המיוחד בגזוז הקרם של לרידזה היה שהוא נעשה ללא ביצים וללא חלב – ואף על פי כן טעמו היה טעם קרם. משהו כמו אבן החכמים ההופכת חול לזהב. המעיין, שממנו לקח מיטרופן את המים לגזוז שלו, נובע עד היום. בהיותי בכותאיסי, שתיתי ממימיו והתמונה המצורפת תוכיח. אחד מזקני המקום סיפר לי שמיטרופן השתמש גם במי מעיין נוסף, שנמצא גבוה יותר בהרים ואשר שמו נקרא על שם המשורר הימי-ביניימי המפורסם שותא רוסתאוולי. לא היה לי כוח לטפס למעיין שנמצא גבוה בהרים אז האמנתי לו.

הגזוז, שנקרא 'מי לרידזה', נעשה פופולרי מאוד ושרד את השלטון הצארי, את המהפכה הבולשביקית ואת העצמאות הגרוזינית הקצרה בין השנים 1921-1918. עם הכיבוש הרוסי, ב-1921, נשרף בית החרושת של לרידזה. במשך כמה שנים הוא עבד במרתף ביתו ובינתיים יושרו ההדורים עם השלטון החדש והוא בנה מפעל חדש. הידיעות על ההסדר של לרידזה עם השלטון הבולשביקי מעורפלות ומטושטשות, ומבין השורות ניתן להבין שאולי המפעל הולאם, לפחות בחלקו, ואולי לא, ומיטרופן נעשה למנהל שלו. הגרוזינים בדרך כלל הצליחו להסתדר עם השלטון הבולשביקי יותר מאשר עמים אחרים. דרך אגב, לא הצלחתי לפוגג את הערפל סביב הבעלות על המותג 'מי לרידזה' עד היום. בינתיים לרידזה בנה מפעל נוסף, שבו ייצר – כנראה לראשונה בתולדות גרוזיה – גז דו-תחמוצת הפחמן.

בינתיים הגזוז של לרידזה נפוץ בכל הגוש המזרחי ונעשה לגאוות העם הגרוזיני. לרידזה עשה מעשי צדקה, תמך בסופרים גרוזיניים ובנה על חשבונו את תחנת הכוח בכותאיסי. יסנין ויבטושנקו כתבו לכבודו שירים (שלחדוה ולי לא היה כוח לתרגם – אולי פעם...), בקיצור מיטרופן לרידזה עשה, לעם, למולדת, לאמנות, לברית המועצות, לביתו ולכל דכפין.

בינתיים ההיסטוריה סירבה להיעלם ולהניח לאנשים. ב-1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. בדצמבר 1943 התכנסו ראשי בנות הברית – ארה"ב, רוסיה ואנגליה ל'ועידת טהרן' – שם החליטו על הפלישה לגרמניה ועל חלוקת העולם שתיעשה אחרי נצחונן בעתידי במלחמה. בוועידה הוגשו למנהיגים המשקאות הקלים של לרידזה. האגדה מספרת שאיש ממנהיגי העולם לא נותר אדיש לטעמים הנפלאים של הגזוז – נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט, התפעל כל כך מהטעם והריח של הלימונדות עד שלקח איתו הביתה 2,000 בקבוקים. ראש ממשלת אנגליה, ווינסטון צ'רצ'יל, כתב על ההתרשמות שלו מהלימונדות האגדתיות בזכרונותיו (חיפשתי ולא מצאתי את התיאור הזה). סטלין התפעל כל כך ולאחר חזרתו זימן מיד את מיטרופן למוסקבה וסגר איתו חוזה לאספקה סדירה של גזוז לקרמלין. קו ייצור מיוחד הוקם במפעל על מנת לייצר משקאות לחוגי השלטון. כך הגיע הקרם לקרמלין. השמועות ממסדרונות הקרמלין מספרות שהלימונדה האהובה על סטלין היתה 'לימון', חרושצ'וב העדיף 'אגס' ו'תפוז' וברז'נייב אהב את הטעמים 'אגס' ו'טרגון'.

לפי המידע שמגיע מרוסיה, שכרגיל מוטל בספק, מיטרופן לרידזה מונה ליועץ ראשי של 'האחראי על מגדלי הפירות' במשרד תעשיית המזון של ברית המועצות. תחת פיקוחו פורסם אוסף מתכונים של משקאות לא-אלכוהוליים, שרובו המכריע נכתב על ידו; כך ייצור הלימונדות בברית המועצות התבסס כמעט כולו על המתכונים של לרידזה. ברחבי ברית המועצות מוקמו אלפי מכונות מכירה של משקאות מוגזים, שכמובן, נעשו בשימוש בסירופים של מיטרופן לגידזה.

ב-1952 התחוללה 'מלחמת הלימונדה', שבה פתח נשיא ארה"ב, הארי טרומן; במסגרת 'המלחמה הקרה' הוא שלח לסטלין מתנה – 1,000 בקבוקים של קוקה קולה. המשקה התחבב על הסובייטים וסטלין התעצבן; הוא רצה להגיב על הפרובוקציה האמריקנית וגייס את מיטרופן לרידזה להכין סוגי גזוז שידהימו ויענגו את טרומן. המשקאות החדשים נוסו בקנה מידה רחב על 120 העובדים של מפעל המכונית 'סטלין' (ZIS), איש מהעובדים לא מת כתוצאה מהשתייה. לאחר הצלחת הניסיונות, בקבוקי המשקה נשלחו לנשיא האמריקאי, שהתלהב מטעמן כל כך עד שמיד הביע את תשוקתו לארגן אספקה של המשקאות לארה"ב. נדמה לי שתשוקתו זו לא התממשה.

זקני טביליסי מספרים שמיטרופן לרידזה היה הגרוזיני הראשון שקיבל מסטלין מכונית מפוארת תוצרת חוץ (ולא ערימת פחים סובייטית). המהדרין שבמהדרין נהגו לשתות כוס גזוז שעורבבה משני טעמים, חצי קרם וחצי שוקולד. אני שתיתי את הערבוב הזה – ואישית אני מעדיף וניל בלי שוקולד.

המשקה, דרך אגב, הורכב מהסירופ הסודי, שאותו נהגו לערבב בכוס יחד עם מי סודה ולהגיש. האגדה מספרת שעם מותו של לרידזה, ב-1960, אבדה עמו הנוסחה הסודית, משום שהרוקח לא רשם אותה או לא סיפר היכן החביא אותה. בנו שחזר את התמיסה, ומובן שאניני הגזוז טוענים שטעמה אמנם טוב אך אינו דומה באיכותו לזה של האב. לרגל מותו יבטושנקו כתב שיר ובו כינה את משקה הקרם שלו 'פלא זהוב'.

מכל מקום העסק המשיך לשגשג, והחלו לבקבק את הגזוז ולהפיץ אותם ברחבי האימפריה הסובייטית. סמוך להתפרקות ברית המועצות, ב-15 ביוני 1988 הופיעה כתבה ב'ניו-יורק טיימס' המשבחת את פלאי תמיסת הקרם שעשויה ללא חלב וללא ביצים. הכתבת, מריאן בורוס, ציינה שהחנות של לרידזה נמצאת בשדרות רוסתאוולי 24. אכן, עד 2007 או 2008 היתה שם חנות גזוז – חדוה ואני שתינו בה ויש אפילו תמונה – אך תושבי טביליסי טוענים שזו לא היתה חנות הגזוז המפורסמת של לרידזה אלא חנות אחרת.

בשנות ה-90 של המאה ה-20, אחרי התפרקות ברית המועצות, נעלם לפתע הגזוז של לרידזה. היו שאמרו שמערכת הפצת הגזוז המסועפת של לרידזה נמכרה לקוקה קולה והמשפחה התחייבה לחדול מייצור הגזוז כדי לא להתחרות במשקה האמריקני שחלחל לגאורגיה. בינתיים זרמו הרבה מים במטקווארי, שלושה נשיאים התחלפו בגאורגיה, זוויאד גמסחורדיה ואדוארד שוורנאדזה ומיכאיל סאקאשווילי. לפני שלוש שוב נערכו בחירות, מפלגתו של סאקאשווילי נפלה וב-2012, מפלגה חדשה, שמאחוריה ובראשה עמד המיליארדר בידזינה איבנישווילי עלתה והרכיבה את הממשלה. ב-2014 נבחר גם נשיא חדש, גיאורגי מרגבלשווילי (שגם מאחוריו עמד איבנישבילי). 

אחרי הבחירות פרצו געגועים לגזוז של לרידזה, מישהו אמר שראה במוסקבה אנשים משתמשים בשם של לרידזה כדי למכור גזוז משלהם; מישהו אמר שאם הרוסים השנואים מוכרים גזוז מזויף תחת שם גרוזיני מפואר אז למה הגרוזינים לא מייצרים בעצמם את הדבר האמיתי – כך נוסף נופך של גאווה לאומית למסחר הגזוז; נערכו הפגנות (יש אומרים ספונטניות); שם של רחוב במיקום טוב (פנייה מרוסתאוולי ליד מלון 'מריוט') נקרא על שמו של מיטרופן לרידזה. אמרו שהפטריארך התערב...

לפתע נפתחה חנות גזוז ומאפים שנושאת את השם 'לרידזה', ובה גזוז הקרם המפורסם, והיא פועלת לא פחות ולא יותר אלא בתוך מתחם ה'סמבה' – הקתדרלה הגאורגית הגדולה והגבוהה והקדושה בכל הקווקז (על הכנסייה ועל קדושתה הרחבנו בספר 'סתיו בטביליסי'). בתוך המתחם הקדוש לא מתקיימת פעילות מסחרית למעט מכירת גזוז הקרם בעל השם 'מי לרידזה', שנמצא על השלט הראשון שנגלה למבקר עם כניסתו למתחם – כאילו היו אלה מים קדושים. תענוג לראות את כלי הקודש יושבים בזקניהם ובגלימותיהם ושותים גזוז. 

לאחרונה שוב נפתח סניף שנושא את השם 'לרידזה' בשדרות רוסתאוולי. הפעם בבניין מספר 19, לא הרחק מהמקום המקורי. גזוז הקרם ("זה כמו לשתות דני מוגז" – כפי שהגדיר אותו חברנו יונתן סימן-טוב) בסניף ברוסתאוולי יותר טעים לחכי מזה שב'סמבה' ומחירו, אגב, יותר נמוך מאשר זה שגובים בכנסייה, אולי בגלל פחיתות הקדושה.

צילומים חדשים: חדוה רוקח

לדף הספר 'סתיו בטביליסי' לחצו כאן

 

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting