סל הקניות ריק

מגזין

05 אוקטובר

בגן וראזי

כתבה 

אז רצינו לנסוע היום לאחמטלי תיאטרי, לשבת בחמארה הקבועה ולהתכונן למסע ההרצאות 'בעקבות סתיו בטביליסי', שמתחיל בעוד שבוע. חיכינו לקו מספר 33. עשרים דקות עברו. ואז הגיע אוטובוס מלא אנשים. ויתרנו על האוטובוס והלכנו למטרו ברוסטוולי. גם שם היו המון אנשים. חיכינו, וחיכינו וחיכינו. הרמקול אמר משהו בגרוזינית. שמענו "מרג'נישווילי" ומילים לא ברורות.

המטרו הגיע, מהצד הלא נכון של המסלול. משהו קרה למסילה הנגדית. איש אחד שאל אותנו לאן אנחנו רוצים להגיע ואמר שהמטרו הבא ייקח אותנו לאחמטלי תיאטרי. חיכינו עוד קצת. הגיעו אנשים נוספים. מחשבה דומה חצתה אותנו - זה לא יום לנסיעות. החלטנו להעביר את הישיבה למסעדה בגן וראזי שנמצאת מתחת לאוניברסיטת איוונה ג'ווחישווילי, מרחק הליכה מתחנת רוסתאוולי. את גן וראזי אנחנו מכירים מהפעם הראשונה שהגענו לגאורגיה ב-2007. יום אחד עברנו ליד מקום יפה, ממוקם על צלע הר בלב חורשה קטנה. מהחורשה הציצו שמשיות עם הכיתוב 'חזבגי'. משום מה, באותו חודש לא מצאנו זמן לחזור לשם.

ב-2009 שבנו לטביליסי, לסיים את העבודה על הספר 'סתיו בטביליסי'. ערב אחד הגענו לגן וראזי. אשה מבוגרת, בלונדינית וחייכנית קיבלה אותנו. היא לא דיברה אנגלית ואנחנו לא ידענו מילה ברוסית או בגרוזינית. אי ידיעת השפה לא הוותה מכשול להזמנת אוכל, בירה וצ'צ'ה. המלצרית הבלונדינית שקדה על לימודי הגרוזינית שלנו והעשירה את הידע שלנו בשפה במילים נוספות שהיא שיננה איתנו וחזרה עליהן עד שביטאנו אותן נכון (היה ניסיון ללמד גם משפטים, אבל זה לא הצליח).
בווראזי שתינו לראשונה צ'צ'ה ואכלנו מרק חרצ'ו. כתבתי על האירוע הזה בספר, בפרק שנקרא "החומר שאיתו משגרים סויוזים לגן עדן". הניסיון היה כל כך טוב שחזרנו לגן וראזי כמה פעמים במהלך ספטמבר 2009. ב-2013 הקדשנו לצוות המקום עותק מיוחד של הספר, במהדורה מצומצמת שכוללת מבוא באנגלית. סיפרנו שאנחנו סופרים מישראל, ושהספר שכתבנו עוסק בטביליסי ובתרבות הגרוזינית. הראנו לצוות הגן את הפרק שעוסק במסעדה, ואת התמונה שפרסמנו בספר בה מצולם הצוות יחד עם פרופסור לספרות מאוניברסיטת ג'וואחישווילי. כולם התרגשו מאוד. מאותו יום, בכל פעם שבאנו למסעדה קיבלנו במתנה קפה מצוין וענבים שגדלים בגן המסעדה.

בטיול הנוכחי, ב-2014, הלכנו לראות אם המסעדה והאוכל עדיין קיימים, אם הצוות המוכר עדיין שם. קיבלו אותנו בשמחה, בחיבוקים ובלחיצות יד.
המלצרית שלנו צבעה לבלונד פלטינה ועשתה קארה קצר. "קארגיה" אמרנו לה, תספורת טובה, יפה. היא חייכה ונגעה בשיער. אחרי הבירה הראשונה, והמרק, היא שאלה בפנטומימה ובגרוזינית, מתי אנחנו עוזבים את גרוזיה. סימנתי עם האצבעות "עשר" ואמרתי "אוקטובר". היא שאלה אם נחזור למסעדה בשבוע הקרוב. "חו, חו, יס", אמרנו. היא חייכה, תלשה נייר מפנקס ההזמנות, רשמה את שמה, ולימדה אותנו איך מבטאים אותו. אמרנו את השם שלה כפי שלמדנו. היא תיקנה את ההגייה שלנו, כתבה גם את הימים שבהם היא עובדת ובדקה שוב אם נגיע למסעדה באחד מהם. אחר כך שאלה איך קוראים לנו. רשמתי לה את השמות שלנו באנגלית ואמרתי אותם. היא חזרה עליהם בקול.

המחווה שלה ריגשה אותנו מאוד. הצטלמנו ליד הדלפק. כשנבוא להיפרד ממנה, נדפיס לה את התמונה שלה.

לדף הספר "סתיו בטביליסי" לחצו כאן

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting