מרשמים היסטוריים

פתח דבר

חלק ראשון – מאמרים

ראשוני בתי המסחר הסיטונאים לתרופות בארץ־ישראל

דוד שמעוני סגן־רוקח

רוקחים ובתי מרקחת בפולין בעת השלטון הנאצי

יצחק נפתלי ילין מייסדו של בית הספר לרוקחות בירושלים

מזכרונותיו של המורה מיכאל שיפמן, שקיבלתי מבתו המשוררת ש. שפרה

גלגוליה של סוכנות התרופות 'אשר'

אליהו אליוביטש – רופא, רוקח ווטרינר

הרוקח הפרטי הראשון בפתח־תקוה – יצחק סווטיצקי

יוסף פיינברג – ביל"וי, חרשתן ורוקח (1856־1902)

חלק שני – תעודות

הרוקח יצחק פסח פיליפ ברדש – שמן קיק להילחם בדיזנטריה

הרוקח מאיר אלכמיסטר – בית מרקחת 'פלסטין'

ד"ר ישועה שמי – המלצה על אברהם הלבן למשרת עוזר־רוקח לבית החולים שערי צדק

ועד המושבה ראש פנה וועד המושבה משמר הירדן – חוזה העסקה של ד"ר אליהו שאול הכהן

הרוקח חיים גדליהו – הרופא הסניטארי של יפו ראה אותם באוניה עם אזיקים בידיים ברגליים ובצוואר    46

ועד המושבה חדרה – אגרת תודה וברכה לד"ר נפתלי וייץ

האחים יונתן ומשה גרדזילוף – בית מרקחת רוסית

הרוקח בצלאל הכהן לפין – בני הצעיר …חפץ לקחת את בית המרקחת של ה' בריליאנט…

ועד הסתדרות הסטודנטים העברים, בירות; ועד אגודת התלמידים 'קדימה' – כתב מחאה

אריה לייב מאיר בן־צבי (הירשזון) – הבהמות שאינן בטוחות באחריות

הרוקח עטאללה בורדוקוש – חשבון תרופות לרופא

הרוקחים אליעזר אופלטקא ומאיר הויזדורף – רוב הרצפטים נופלים למקומות בלתי חוקיים

הרוקח טוביה פורטר – מוכן אני למלאות את עבודתי באופן הכי רציני והכי מדויק ומלא אמון

ד"ר אברהם חיים גרין – החובש שלנו… מרחף בין החיים והמות

ד"ר שרה בן עמי סולודר – הרפואות שהמצאתם… מתולה –      לא נהנתה מזה כלום

ד"ר הלל יפה – רוקח אשר יחפוץ ללכת ליסוד המעלה

ד"ר ישעיהו בלידן – בית היתומים עד הנה עוד לא נפתח… אבל נשתדל לפתוח בזמן קרוב

ד"ר אליהו שטרן – לצערי לא תמיד תוכל לשלוט הרוחניות במקום שאין גשמיות

הרוקח יהושע סלמון – בקשת הלוואה

מאיר אלכמיסטר – בקשה לפיצויים

הרוקח שמואל חוטורצקי – והנני מקוה כי ועד הצירים לא יתנני להיקרע מהספציאליות שלי

אהרון זליג קרינקין – בנין של עמודים עם מכסה

ועד המושבה פתח־תקוה – והרשות ביד ועד המושבה לפטר אותו בכל זמן שימצא לנכון בלי כל סבה וטעם

הרב אברהם יצחק הכהן קוק – יהיו הפטורין בדרך כבוד ובפצוי הגון

ועד המושבה פתח־תקוה – אם לא יתחדש החוזה… הרי היא מפוטרת   מלפניה ואין אח"כ שום טענות פצוים ו/או הענקה

אליהו קרמר – מכתב למר דיזנגוף בתל־אביב

הרוקח דוד קרויז – מוקירו מכבדו כערכו הרבה

ד"ר קלרמו מאזאראקי – בקשה לקבל נער פצוע

זלמן צבעוני – שהועד לא ירשה בית מרקחת שניה ברחוב צדדי כנחלת בנימין

הרוקח צבי ברוכשטיין – מכל הרוקחים המועמדים לא מצאתי אף אחד פנוי

המועצה המקומית פתח־תקוה – חוזה עם הרוקח ליפא לודוויג שטקל

ד"ר נחום שטיינברג – הטעם הברברי של התמיסה הנ"ל

נתן נטקין – למה אינך כותבת לי לעתים קרובות

מועצה מקומית פתח־תקוה – תחוזה עם הרוקח המדופלם מר יעקב יולק

הקובץ המוגש בזאת הוא נדבך נוסף בתיעוד הרוקחות בארץ־ישראל, שעליו טורח אמנון מיכלין שנים רבות. הפעם נחשפים בפנינו חומרי הגלם שמהם נרקחת ההיסטוריה. החוברת מחולקת לשניים; בחלקה הראשון – שרטוטים קצרים וקטעי זיכרונות של רוקחים ועליהם. בחלקה השני – מכתבי רוקחים ורופאים שמהם ניתן ללמוד לא מעט על האישים, על הווי חייהם ופעלם. זהו פרק מבורך בכתיבתו של אמנון מיכלין למן ספרו הראשון 'מעשה רוקח' (1992) וספרו השני 'מעשי רוקחים: פרקים בתולדות הרוקחות בארץ־ישראל' (1999), וכן ממטרים פזורים שפורסמו במרקחתון.

רשאים אנשי הסתדרות הרוקחים בישראל, הרוקחים ובני משפחותיהם להתברך במפעל הזיכרון וההנצחה שהקים להם אמנון מיכלין. גם חוקרי תולדות ארץ־ישראל יתקשו לתאר את קורותיה של הארץ הזו בלא להסתייע בפרסומיו של מיכלין. מיוחסת לרמב"ם האמירה: "מעולם [מימי] לא נצחני אדם אלא בעל מלאכה אחת" (רמב"ם שו"ת חות יאיר מג). אכן "בעל מלאכה אחת" הוא אמנון מיכלין, ובין שנתגלו אליו אליהו הנביא, או רוח הקודש, את כל משאבי רוחו וכוחו הוא משקיע ברוקחי ישראל (מוסמכים ושאינם כאלה), להוצאתם מאלמוניות ולהביא לתודעה הציבורית את פועלם המקצועי והציבורי. אמנון מיכלין לא הסתפק בחיטוט בארכיונים השונים ובגיליונות המצהיבים של עיתוני הזמן ובספרי המחקר והזיכרונות, כדי לעצב את תולדות הרוקחות והתעשייה הפרמצבטית ולהאיר את אישיה. אין אלה תיאורים היסטוריים מקובלים ויבשים. אמנון הגיע אל קרובי משפחתם של נשואי מחקריו ואל צאצאיהם ודלה "מן הגורן ומן היקב" – מן המגירה ומהבוידם עוד ועוד תעודות ומסמכים כדי לאפיין את אלה שלמענם הקדיש שנות חיים יקרות. ברשימתו בקובץ זה אודות 'דוד שמעוני סגן־רוקח' נכתבו הדברים האלה: "ככל שזכה להכירם היכרות מורכבת, עתה יכול היה להכירם כאנשים […] ולהתודע אל צדדים נוספים בחייהם. עקב כך חש אליהם קירבה רבה ממרחק הימים". דומה שאין כמשפטים הללו לאפיין את מחקריו של אמנון מיכלין שהיכרויותיו המגוונות עם בני משפחות הנחקרים העשירו אותו ואת מחקריו. עיסוקו העקשני והאוהב הדביקו במידה זו או אחרת את סביבתו הקרובה והרחוקה, את בני משפחתו ואת ידידיו. רעייתו חדוה היתה לעזר כנגדו ובזכותה רואה חוברת זו אור. נאים ויאים לה דברי רבי עקיבא לתלמידיו: "שתורתי שלי ושלכם שלה הוא". אם כן, מי ייתן וכוחו של אמנון מיכלין יעמוד לו להוסיף נדבכים נוספים למפעלו.

– ד"ר יוסי לנג

מאמר: תאדאוש פאנקייוויץ' 

תאדאוש פאנקייוויץ', פולני יליד קראקוב, היה בעל בית־מרקחת בגטו קראקוב בתקופת השואה.

במשך שנתיים וחצי, עד לחיסולו של הגטו בשנת 1943, היה תאדאוש עד להתרחשויות זוועה והתעללויות ביהודים. בית המרקחת שלו היה ממוקם בכיכר זגודה, ליד אחד משערי הגטו היהודי, שבו היו כלואים היהודים.

הגרמנים השתדלו לסלק את תאדאוש מהגטו והציעו לו תמורת בית המרקחת שלו את אחד מבתי העסק שהשאירו אחריהם יהודי קרקוב; הוא סירב.

בית המרקחת שלו שימש נקודת מפגש לשני העולמות: האוכלוסייה היהודית הכלואה בין חומות הגטו והאוכלוסייה הלא יהודית, שהמשיכה להתגורר בעיר כמימים ימימה.

תאדאוש עזר ליהודים בכל דרך אפשרית ולא פעם היה חשוף לסכנת נפשות. על כך זכה בתואר 'חסיד אומות העולם' מטעם 'יד ושם' ועץ ניטע על שמו בכיכר הזיכרון בירושלים.

תאדאוש היה רואה את היהודים בסבלם. מחלונות בית המרקחת שלו, שפנו לחצר פנימית גדולה, ראה את זקני העדה, בעלי זקנים ופיאות, מתנועעים בקצב ומתפללים. ראה את הנשים היהודיות עומדות ללא נוע ומקשיבות לתפילה. בחגים היה מאזין לוויכוחים ולשיחות על נושאים דתיים, והאווירה המיסטית פעלה עליו בעוצמה רבה והזכירה לו את הפואמה 'אבות' של אדם מיצקוויץ'. בשני המקומות עלה לא פעם מוטיב המשיחיות.

אחת הפקודות מני רבות שניתנו בגטו היתה להחליף את כל השלטים הפולנים לשלטים בעברית. בית המרקחת הפולני שינה את פניו לחלוטין וכל מי שלא הכיר את אותיות הא"ב חש כאילו הוא נמצא בארץ זרה.

לעתים קרובות הגיע לביקור הרוקח הרמן, שהיה בעבר מפקח על בתי מרקחת בלבוב. בגטו היה אחראי על הסניטציה. באחד הימים נעלמו עקבותיו וניתן רק לשער מה עלה בגורלו.

כל עוד הותר ליהודים לצאת בעזרת תעודות מעבר, יכולים היו לסדר את ענייניהם האישיים, אך מרגע שהגטו סגר את שעריו, פסקו היציאות.

אז נכנסו לפעולה שלוש הרוקחות שעבדו אצל תאדאוש, ולעזרתן היתה חשיבות עליונה. היהודים מסרו בידיהן מכתבים והן העבירום ליעדם. הן הבריחו לגטו תרופות נדירות, שנלקחו לא פעם מתחומי הרייך. כמו כן העבירו חפצים אישיים שהיהודים הסתירו אצל קרובי משפחתם, כשנלקחו לגטו.

ביולי 1944, כאשר הגרמנים החלו לסגת לחזית המזרח, היו כאלה שלא עמדו בסבל והזריקו לעצמם זריקות שגרמו לעליית החום ולמוות.

אחד העובדים הוותיקים של תאדאוש היה מגיסטר ליאון סלפטר היהודי. הוא היה רוקח בעל עקרונות, שקט ומאוזן. פעם שאל אותו תאדאוש מדוע אינו מסתלק מהגטו והוא השיב שאילו היה בידו היה עושה זאת. סלפטר נשאר בגטו עד שניצל מהתופת וזכה לראות בתבוסת הגרמנים. עם תום המלחמה השתתף כנציג יהודי פולין בוועידה הציונית שהתקיימה בלונדון. הוא עלה לישראל, השתקע ביפו ושם פתח בית־מרקחת פרטי משלו, וכאשר ביקר תאדאוש בישראל בשנת 1957, התארח בביתו. שנה לאחר מכן נפטר ליאון ממחלת הסרטן.

תאדאוש נהג לומר שהמראות מכיכר זגודה יישארו חקוקים בזיכרונו עד סוף ימיו; תמונה אחת היא של אלפי יהודים עומדים בכיכר ובמרחק מטרים אחדים מהם עומדת קבוצת קציני גסטפו במדים מבריקים ובידיהם שוטים ומקלות. שמחים וצוהלים היו הקצינים ניגשים מדי פעם ליהודים ונותנים פורקן למזגם הסוטה במכות ובבעיטות. זכורה לו תמונת אשה יהודיה, תינוק לחוץ אל חזה, שנפלה על ברכיה והתחננה על נפשה. הם ירו בה ובתינוקה ללא רחמים.

רבים מן היהודים איבדו את עצמם לדעת בימי האקציות. תאדאוש סיפר על מקרה אחד שרופאה יהודיה, שהיתה מטופלת בהורים זקנים, נכנעה ללחציהם ומסרה לידיהם ציאן־קלי. המשפחה ישבה לעת ערב לאכול את ארוחתם, התחבקו והתנשקו ונטלו את הרעל.

גם לא יהודים הגיעו לגטו. מביניהם יש להזכיר את ד"ר לודוויק ז'ורובסקי, שבתור רופא העיר היה מורשה להיכנס לגטו. הוא ניצל את מעמדו כדי להביא לתושבי המקום מזון, שומנים וכן חומרים שבכוחם היה לשמר נעורים. יהודים שנראו זקנים ולא כשירים לעבודה, היו נידונים להשמדה. באמצעות התכשירים הללו קיבלו מראה צעיר יותר וכך הצילו את חייהם. כמו כן יצאו ממעבדות בית המרקחת עשרות ליטרים של צבע לשיער.

הנאצים דאגו מפני התפשטות מגפות בתחומי הגטאות. לדברי הרוקח ד"ר אריה גולדשמיד, שהיה במחנות, ניתן אישור עבודה רק למספר מוגבל של בתי מרקחת, שהיו נתונים לפיקוח המועצות. בגטו לודז' היו שבעה בתי מרקחת, ובגטו וארשה היו במאי 1941 ארבעה־עשר בתי מרקחת שהעסיקו מאה וחמישים רוקחים ומאה ועשרים עובדים לא מקצועיים.

בתי המרקחת הוסמכו למכור רק תרופות פשוטות ביותר. תרופות יקרות יותר לא היו בהישג ידם של תושבי הגטו. אי לכך סבלו הגטאות ממחסור חמור בתרופות. הרופאים היהודים בגטו היו בעלי כושר המצאה. בגטו וילנה למשל יצרו ויטמין B בצורת נוזל שיוצר משמרי בירה, שנרכשו באופן בלתי חוקי. נעשו גם ניסיונות לייצור ויטמינים אחרים מטחינת עצמות סוסים.