חדוה רוקח- סופרת, צלמת ועורכת, הוציאה לאחרונה ספר צילומים מרהיב של טביליסי, גאורגיה. הצילומים נעשו בשנים 2015-2009 ומשקפים התבוננות דקה, בעיניים חדות ובמבט הומניסטי. לקריאה על חוויותיה ולצפייה ביומן מצולם, היכנסו.

טרחתם, כתבתם, ערכתם והחלטתם להוציא לאור, בהוצאה עצמית או בהוצאה לאור. שילמתם ‏עבור הפקת הספר או שההוצאה שילמה... ובסוף הספר לא יצא טוב.‏

"למחברים רבים אין אתר אינטרנט מקצועי משלהם. כותבים כאלה זקוקים לנוכחות באינטרנט, עם ‏תצוגה יפה, מכובדת, מקצועית ומרשימה של הספר שכתבו‏" ...

במרץ 1939 נופצה תמימותה של אווה וייס בת השבע עם פלישת הצבא הגרמני לסלובקיה מולדתה. בחמש ‏השנים שלאחר מכן, כשרדיפת היהודים על ידי הנאצים צברה תאוצה, שלחו הוריה של אווה את ילדיהם ‏למקומות מסתור שונים, אך אווה ומרתה לא הצליחו לחמוק ממערך הרדיפה.‏

מתנה ייחודית, אישית, מרגשת, מהודרת, מוקפדת ומרהיבה, נכס לחובבי אמנות ‏ולאספנים.‏

העוגות והעוגיות של מרי פתיתו היו לשם דבר.

בשנת 2017 התחלתי לכתוב בלוג, שנקרא "לחיות עם טורט", על הניסיון ועל התובנות שלי בהתמודדות עם טורט. הספר הזה מכיל את עשרים הפוסטים הראשונים בבלוג ואני ממשיך לכתוב.

בגיל 34 התאלמנתי באופן פתאומי. בעלי נפטר מדום לב. נשארתי עם ילדה בת שנה וחצי. בתוך האובדן והאבל גיליתי את המצלמה; זו היתה תרפיה. צילמתי וצילמתי. כל בוקר קבעתי דייט עם המצלמה, וכמו לדייט הייתי מתכוננת בטקס קבוע, מתלבשת, מתאפרת כיאה לדייט, מחייכת, יוצאת ומצלמת.

השנה 1914. נער בן 14 מילדי המושבה הצעירה כנרת מתגנב מביתו בחשכת הליל במטרה נשגבת להגיע לירושלים על מנת לחזות במו עיניו בנחיתתו של מטוס טורקי מהשמים. כדי לממש את חלומו הוא עובר סדרה של הרפתקאות וחוויות מסעירות, וכל זאת כדי להגיע כמטחוי מישוש הפלא הטכנולוגי שהטריף את דעתם של תושבי הארץ באותם ימים רחוקים!

מדי שנה בשנה טסים עשרות אלפי ישראלים להודו. רובם המכריע נוחתים בתת היבשת מיד בתום שירותם הצבאי. לפני כ-15 שנים מי ששהה בהודו תקופה ממושכת נתפס בעיני החברה הישראלית כתמהוני. תכופות עלו בנוגע לו השאלות "מה הוא איבד שם?" או "מה יש לו לחפש שם?" נדמה שמאז זרמו מים רבים, הן בגנגס הן בנהרות התודעה הישראלית. יותר ויותר ישראלים שוהים בהודו תקופות ממושכות; יותר ויותר ישראלים שבים וחוזרים להודו בהזדמנויות שונות ובצמתים שונים בחייהם. נראה שבמרוצת השנים הסתגלה החברה הישראלית לנסיעות התכופות הללו של הבנים והבנות להודו, ואף הוענקו להן הכרה והבנה.