סל הקניות ריק

מגזין

23 אפריל

מה הקשר בין ישו, דיוניסוס, הצלב הגרוזיני והיין הגאורגי (גיאורגי)?

כתב 

 "נינו אחראית לצורת הצלב של הכנסייה הגאורגית; צלב יפהפה, עשוי משערות ראשה ומזמורת-גפן. ... אני, כופר יהודי אוהב יין, מתרשם מהצלב שעשוי מענף גפן וחושב שהוא משמר את הזיקה שבין דיוניסוס, אל היין היווני, ובין ישו; שניהם היו צעירים, שניהם היו בנים לאבות אלים ולנשים אנושיות, שניהם עשו נסים עם יין ושניהם היו קרובים לבני האדם והגנו עליהם מפני זעם האלים."
(מתוך הספר 'סתיו בטביליסי' מאת חדוה רוקח ואיתי בחור)

דמותו של דיוניסוס, אל היין במיתולוגיה היוונית, משקפת את יחסם של בני-האדם אל היין ואל מקומו בתרבות. בין שאר תפקידיו, שימש דיוניסוס (בכחוס במיתולוגיה הרומית) פטרון האמנות והציוויליזציה. אמנים רבים התייחסו באמצעותו אל עצמם ואל תפיסת האמנות שלהם ומקומה בחייהם ובתרבות.
פרידריך ניטשה מייחס לדיוניסוס את כל התכונות "היווניות הקדומות" המועדפות עליו – "ראשון הייתי להתייחסות רצינית לאותה תופעה מופלאה הנושאת את השם דיוניסוס, כתנאי להבנת האינסטיקנט היווני המוקדם בעודו שופע ועולה על גדותיו: ההסבר הבלעדי לו הוא יתר-אונים." ..

דיוניסוס, אל היין במיתולוגיה היוונית, היה אחד האלים המשמעותיים ביותר בחיי בני-האדם. כאל חקלאי, היתה לו מעורבות רבה בחיי היום-יום של בני-אנוש, בשמחותיהם ובצרותיהם, ביבול המוצלח, בבצורת, בלידה ובמוות. היוונים הזדהו מאוד עם דמותו המורכבת - אל שאימו היתה בת-אדם כמוהם ואשר ייצג אותם והביא את קולם אל האולימפוס, פרלמנט האלים. הם סגדו לו וערכו לכבודו פסטיבלים וטקסים פולחניים בתדירות גבוהה בהרבה מאשר לשאר האלים. דיוניסוס היה פופולארי מאוד בקרב בני האדם, דמותו התפשטה למרחקים, וקוים מאישיותו משתקפים באל היין ההודי ובדמותו של אל אחר שסבל ייסורים קשים ונולד מחדש, אל שנולד לאל ולבת-אדם – ישו.

חוקרי מיתולוגיה סבורים שדיוניסוס התפתח מדמותם של שני אלים, אל חקלאי יווני קדום, ואל נוסף, אלים ופעלתני, שהגיע מאנטוליה או מעבר הקווקז (גאורגיה או ארמניה) - מקום מוצא גפן היין. הגאורגים, כמובן, תומכים באפשרות שמוצאה של גפן היין הוא מהאזור הגאורגי של הקווקז; היקף ייצור ושתיית היין שלהם מתיישת עם אפשרות זו.

בין שאר מעשיו ותפקידיו, דיוניסוס הביא את סוד גידול הגפן ועשיית היין לבני-האדם (התפקיד המרכזי שנשאר לו במיתולוגיה הרומית, בה הוסב שמו לבכחוס). סיפור חייו של דיוניסוס רומז לתולדות היין, ותכונותיו משקפות את השפעותיו של היין על בני-אדם. דיוניסוס הינו אל סנטימנטאלי, אוהב, משוחרר, פטרון האומנויות, וגם אלים והרסני, קל-דעת ושוחר מעשי זוועה.

בדומה ליין, מוצאו של דיוניסוס לא ברור. ישנם כמה סיפורים על הולדתו. לפי הסיפור הרווח ביותר ניהל זֶאוּס, אבי האלים, רומן אסור עם סֶמֶלֵי, בתו של מלך תֶבַּי. זאוס, שהשתוקק לפתות את הנסיכה, נשבע לה בנהר סטיכּס כי ימלא כל משאלה שלה. סמלי נכנסה להריון מזאוס (לפי המיתולוגיה היוונית, רק נשות העיר תבי יכלו להרות לאלים). הֶרַה, אשתו של זאוס, היתה קנאית ומרושעת. היא התחברה לסמלי, רכשה את אמונה, ושכנעה אותה לבקש מזאוס שיופיע לפניה בכל הדרו. זאוס ידע שאילו יופיע בכל הדרו לעיני בת-תמותה, היא תמות. אולם סמלי התעקשה וזאוס נאלץ לקיים את שבועתו. הוא הופיע לפני סמלי במלוא הדרו - והיא אכן מתה למראה האור הבוער שלו. באותו מעמד חטף זאוס את העובר מבטנה והסתיר אותו מפני הרה עד שהגיעה שעתו להיוולד. לאחר הלידה מסר זיאוס את התינוק לידי הנימפות של ניסה – העמק היפה ביותר עלי אדמות ואיש אינו יודע היכן הוא. מכאן שמו של דיוניסוס: דיו (האלוהי) ניסוס (מניסה). את הנימפות האלה, האייאדות, הפך אחר-כך זאוס לכוכבים המביאים את הגשם. המורה של דיוניסוס, סילֶנוס הזקן, היה אחיו של פאן, אל היער. אולם המורה נעשה שיכור כל-כך עד שהפך להיות תלמידו של האל הצעיר. (סילנוס היה שיכור כרוני, בכל הציורים בני התקופה הוא מופיע ישוב בעגלה הרתומה לחמור, משום שאינו יכול ללכת על רגליו מרוב שכרות).

דיוניסוס בגר והחל לנדוד מארץ לארץ. בכל מקום לימד את בני-האדם את שיטות גידול גפן-היין, את סוד התסיסה של מיץ הענבים ואת פולחן היין. בני-האדם קיבלו אותו כאל… עד שהתקרב לארץ מולדתו, תבי.

בתבי נאלץ דיוניסוס להאבק על מקומו כאל ולהוכיח את יכולותיו לתושבים הספקנים. אאורפידס השתמש בוויכוח על מתן לגיטימציה לאלוהיותו של דיוניסוס כדי לתת לגיטימציה להנאה, "יהיה אל זה אשר יהיה, רבותי, קבלו אותו בברכה לתבי. משום שהוא נהדר גם מבחינות רבות נוספות. היה זה הוא, או כך אומרים, זה שנתן לבני-תמותה את מתנת היין הנפלא אשר באמצעותו חדל סבלנו. ואם אין אל ליין, אזי אין אהבה, וכמו-כן אין אפרודיטי, ולא נותר לאדם גם כל תענוג אחר."

כאשר היה דיוניסוס בדרכו לתבי, הבחינו שודדי-ים בצעיר יפה-תואר הולך על החוף. השודדים תכננו לחטוף אותו כדי לתבוע כופר תמורת העלם היפה שנראה כבן-מלך, או שרצו לאנוס אותו. הם ירדו לחוף, העלו אותו אותו לסירה, אך לא הצליחו לכפות אותו – הכבלים נשרו מידיו והוא ישב בשקט וחייך. ההגאי הזקן של האוניה (לפי גירסה אחרת היה זה רב-החובל) הבין שמדובר באל, ותבע משאר המלחים לשחררו. המלחים לעגו לדברים והעלו את מפרשי האוניה כדי להפליג עם השבוי. אולם האוניה לא זזה ממקומה. לפתע צמחה והתפשטה גפן ענקית על-פני המפרש. יין מצויין שטף את הסיפון, קיסוס ירוק צמח על עמוד התורן ועליו פירות אכזוטיים. המלחים הפכו לדולפינים והיחיד שזיהה את האל קיבל פרס – הוא נהפך לאריה נורא.

דיוניסוס כבש את מקומו בין אלי יוון תוך עשיית אותות ומופתים. לכל מקום הביא עימו שמחה, רווחה ושחרור. גם אחרי שנעשה אל מקובל בחברה לא שכח את מוצאו האנושי – הוא ירד לשאול, שיחרר את אמו, העלה אותה לארץ ושיכנע את האלים לקבל אותה בתור אלה ולשכן אותה עימם באולימפוס. הן אומץ-הלב והן הנדיבות היו תכונות שזוהו עימו.

במקביל לצד השמח וטוב-הלב שלו, טיפח דיוניסוס אכזריות רבה. היו נשים שהיין הנוראי של אז גרם להן לטירוף. נשים אלה נקראו מנאדות (או בכחנטיות). הן עזבו את הערים, נדדו ליערות, שם נהגו להשמיע קריאות מבהילות ולטרוף חיות-בר בעודן בחיים. האלים הוקיעו אותן ולא היה להן מקדש. דיוניסוס נהג להתרועע עמן. הוא נהג לפגוש אותן בתוך יערות הפרא, להשכיבן על העשב, להאכילן פירות טריים וגרגירים, להשקותן חלב עזי-בר ויין, ולהתהולל עימן באכזריות נוראה ובשפיכות-דמים.

שני פניו של דיוניסוס, אל היין, מתגלים באגדות עליו, בפולחנים השונים שלו ובתכונות שיין מעורר בבני-אדם – הטוב והרע, היופי והכיעור, העידון והאכזריות. המשורר אאוריפידס כינה אותו "העדין ביותר והאיום ביותר".

הפולחן הרגיל המקובל, של דיוניסוס, לא נערך במקדש (לפי טבעו הלא פורמאלי של היין), אלא בתיאטרון שהוקם לכבודו. דיוניסוס היה האל הממונה על האומנויות והארכיטקטורה, האל האחראי על המוזות, ובמיוחד פטרון התיאטרון. פולחן דיוניסוס כלל תהלוכות יין שהסתיימו בפסטיבל תיאטרון, בו הועלו הצגות חדשות, בדרך-כלל טרגדיות (רוב הטרגדיות היווניות הגדולות הועלו לראשונה בתיאטרון של דיוניסוס). דיוניסוס היה האל המוביל של התרבות והציוויליזציה.

במקביל, היה דיוניסוס גם האל הממונה על הרס הציוויליזציה והשיבה אל הטבע ואל הפראות. סביב דיוניסוס התפתח פולחן דמים ביערות. מסיבות ענק של שכרות והרג התקיימו לכבודו, ומשום שהוא היה בן-אנוש שנעשה לאל, כלל הפולחן רצח ואכילת אברים חיים, בעיקר לבבות, כדי להעניק למשתתפי המסיבות חיי-נצח ותכונות אלוהיות. אורגיות דמים אלה לוו בטקסים מיסטיים ונמשכו לתוך התקופה הרומית.

הרומאים אימצו את דמותו של דיוניסוס, קראו לו בכחוס, ועידנו את פולחנו. מסיבות הטבע, שנקראו עתה בכחנליות, הפכו להיות מסיבות של יין ואורגיות. מסיבות של שחרור וקירבה בין אנשים. באופן רשמי רק נשים הוזמנו למסיבות ענק אלה, והגברים היו מסתננים אליהן בחשאי. האכזריות הוצאה מתוך הפולחן שהתרכז בשתיה ובאכסטאזה מינית. אוירת השחרור שאיפיינה את הבכחנליות הטרידה את השלטונות משום שנוצלה על-ידי גורמים מהפכניים לשלהב את הרוחות ולעורר מרידות. לאחר שהסנאט הרומי הופל בשנת 186 לפני הספירה בעקבות בכחנליה מוצלחת, חל איסור גורף על קיום בכחנליות. הן נמשכו…

לדף הספר "סתיו בטביליסי" - לחצו כאן

מה הקשר בין ישו, דיוניסוס, הצלב הגרוזיני והיין הגאורגי (גיאורגי)?
© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting