סל הקניות ריק

מגזין

16 דצמבר

כששותא פגש את אלודה כתלאורי – סיפור על שיר / איתי בחור

כתב 

 

גמרנו את העבודה על הפואמה "אָלוּדָה כֵּתֵלָאוּרִי". נסענו לחגוג עם שותא. עיר המקלט שלנו היא מרכז ‏הצ'יבורק אצל שותא, לא רחוק משוק תלפיות; אליו אנחנו בורחים לפעמים בשביל לשמוח ולפעמים על מנת ‏לא לרצוח בשגגה, בימים שהלקוחות בודקים את אורך רוחנו.

שם, ברחוב החלוץ, בין אדי השמן, אנחנו אוכלים ‏את החצ'פורי הטוב בעולם ליד שולחנות קטנים. על השולחנות פרושים שטיחי צמר שנקנו במשא ומתן לחיים ‏ולמוות מרוכלים נואשים. במקרר מתחבאים משקאות שנמלטו גם הם לעיר המקלט מחמת המציק. הקליינטים ‏מגוונים: כמה פועלים זרים ממולדובה; עוד כמה אחדים, שכדברי דיימון ראניון הזכור לטוב, "עושים כמיטב ‏יכולתם"; יש גם מורה רוסיה לפסנתר ובעלה, היא בארץ כבר עשרים ושש שנה אבל לא מזמן התחתנה ‏במוסקבה והביאה את בעלה לארץ – הוא נהג סמיטריילר אבל אין לו שפה ועבודה, והיא רוצה שהוא ימצא ‏עבודה בנהיגה על משאית קטנה; לידם מסתודדים כמה סוחרים בסחורה שאין להטיל ספק במקורותיה ‏ובמקוריותה (הם קונים את הסחורה הזאת זה מזה ומוכרים אותה זה לזה, זה נהנה וזה אינו חסר). ‏

מה שבעולם הראשון עולה שקל, שם אפשר למצוא בעשר אגורות – זו כלכלה בפני עצמה, כלכלה למי שאין ‏לו ולמי שקשה לו. צדק חברתי. ככה זה, עולם ראשון ועולם שלישי אינם איפיונים של מדינות שונות; בקושי ‏מפרידים ביניהם שני רחובות, לכל היותר שתי תחנות אוטובוס. צריכים סכיני גילוח במחיר הוגן (חמש עד ‏עשר שקל, מותנה בכושר המיקוח וביכולת ההחזר), שואב אבק כמו חדש, שעון רולקס מזויף (כמעט לא ‏רואים), ירקות אוריגינל בטעם ירקות, בואו לחלוץ.‏

שותא ראה בחיים שלו שנים טובות ושנים רעות, רווחה ומצוקה. הוא עובד קשה כל יום מארבע בבוקר עד ‏הערב, לש, מתפיח, אופה, מטגן. איש קשוח, נדיב ומבין על פי דרכו את החיים, את הטוב ואת הרע ואת ‏המעורבב. המחירים שלו נראים לאחדים גחמניים, אבל בעצם הם תוצאה של מדיניות פרוגרסיבית. מי שיש לו ‏משלם קצת יותר, מי שיש לו פחות משלם קצת פחות, ומי שאין לו בכלל לא ייצא מסף דלתו רעב.‏

‏* * *‏

אנחנו באים. שמחים. שותא קולט את ההתרגשות ופותח לכבודנו בקבוק יין. לא יין בינוני – יין מצוין. הוא לא ‏מכיר את וָאזָ'ה פְּשָׁבֵלָה, ומאוד נרגש שאנחנו מוציאים לאור בעברית פואמה של משורר גרוזיני גדול. (היום ‏אומנם מקובל יותר לומר "גאורגי" אבל גאורגיה עוד לא הגיעה לרחוב החלוץ, שם עדיין זו "גרוזיה"). המורה ‏לפסנתר ובעלה נהג הסמיטריילר מביטים בבקבוק. אני מביא עוד שתי כוסות ומוזג להם. כולנו שותים לחיים! ‏

שותא מרוצה. אני מספר לו על החיים של ואז'ה פשבלה בהרים של חֶבְסוּרֵתִי, על המלחמות בין החבסורים ‏הנוצרים ובין הצ'צנים המוסלמים, ועל המנהג של החבסורים לכרות את יד ימין של גוויית האויב המוסלמי ‏המנוצח ולתלות אותה על שער הבית. אני מספר על הגיבור החֶבְסוּרִי אלודה כתלאורי ועל הדו־קרב הגורלי ‏בינו ובין מֻצַאל, הגיבור הצ'צ'ני המוסלמי. אלודה כל כך התרשם מהגבורה של מוצאל, עד שאחרי שהרג אותו ‏סירב לכרות את ידו והחליט שמגיע לו להישאר שלם. ההחלטה הזאת להפר את המנהג והמסורת הביאה לחורבנו – ‏הוא קומם עליו את העדה וגרם לגירושו ולנידויו, לשרפת שדותיו, לאונס פילגשיו ולרצח קרוביו. שותא לא ‏מרוצה מההחלטה של אלודה; הוא לא אומר מילה אבל בפנים שלו ניכרת תרעומת. הוא מזדהה עם זקן השבט, ‏ברדיה, שגינה את אלודה על הפרת המנהג והמסורת ושיסה בו את השבט..‏

כבר שתים־עשרה. עוד לא ירד לרחוב החלוץ אור שמש הצהריים. אני אומר לשותא, "מה דעתך לנסוע לכפר ‏כמא, יש שם צ'רקסי שעושה גבינת סולגוני מעושנת כמו בגרוזיה." ‏

שותא מסתכל בחמלה על אניה, העובדת החדשה העולה החדשה. יש עליה אולי שלושים וחמישה קילו ביום טוב ‏אבל רוחה טובה. היא תסתדר לבד. הוא ג'נטלמן, מציע שניסע באוטו שלו. "היום אתה נוסע איתי," אני אומר. ‏נכנסים לאוטו, לא לפני שהוא מוחה על כך שחדוה מתיישבת מאחור ומשאירה לו את הכסא הקדמי. נוסעים, ‏יוצאים מחיפה, הנוף נפרש. עוברים את המפרץ מזרחה, חוצים את עמק יזרעאל. מרחבים פתוחים, שמיים ‏כחולים, עננים מושלמים כמו בספרינגפילד של משפחת סימפסון. הכל ירוק ויפה ורענן. טיול שנתי. שותא ‏שמח. ‏

בכפר קמא אנחנו מגיעים למחלבת "אלברוס" של נח ושרה. נח נותן לנו לטעום גבינות. שותא מתמקח איתו ‏בעדינות אלגנטית, עד שנדמה שאין בכלל מיקוח ונח בכלל מפחית במחיר מיוזמתו ומרצונו הטוב. בחיים שלי ‏לא ראיתי דבר כזה. קונים גבינות, שותא בשביל הילדים, אנחנו בשביל ההשקה של אלודה כתלאורי.‏
לפני ששותא מספיק לשים לב אני מצליח לשלם. שותא מתרגז. הוא לא מוכן שאשלם על הגבינות שלו, מוציא ‏כסף מהכיס וזורק אותו על השולחן, "קח!" אני מסרב, "יש לי פעם אחת הזדמנות לגמול לך על כל האירוח ‏היפה שאתה מארח אותנו. מצדי זרוק את הכסף. לא אגע בו." נח מסתכל, אבוד, לא יודע מה לעשות. חדוה ‏מסיטה את הראש אל החלון – בטח יש שם דברים מעניינים מאוד. שותא ואני ממשיכים לנהל בצעקות שיחת ‏נימוסין גרוזינית עיקשת. אני לא מוותר. הוא נבוך וכועס נורא... וגם גאה שאני עושה לו כבוד.‏

חוזרים לרחוב החלוץ. משם הביתה.‏

לפרטים נוספים על "אלודה כתלאורי" - לחצו כאן

 

כששותא פגש את אלודה כתלאורי – סיפור על שיר / איתי בחור