מאקס

הקדמה

"מֵרֶגַע שֶׁהִרְהוּר פּוֹרֵחַ מֵהָרֹאשׁ וְנִזְרָע בַּמְּצִיאוּת

מַמְאִירִים ‏מִמֶּנּוּ גִּדּוּלִים מְשֻׁנִּים"

מאחורי הקלעים הספרותיים של 'מאקס' [מסה זו חותמת את הספר]

התחלתי לכתוב את מאקס כשנתלשתי מתוך החיים שלי. בתהליך של התמוטטות כללית, שארכה ארבע-חמש שנים, קרסו האמונות, הוודאויות והביטחונות שהיו לי בחיים. איבדתי את ביתי, את פרנסתי, את האמון במדינה, במערכת המשפט, במשטרה, בחברה, בתחושת יציבות שמקנים רכוש ודלת עם מנעול ומפתח, בביטחון קיומי, בהורים, בבני אדם, בנאמנות אנושית. בתום המפולת נותרתי ברחוב, מעורער, מפוחד, בלי פרנסה, בלי מקום לישון בו, בלי חברה (היא עזבה כשהחלה הקריסה הכלכלית). נוסף על כל אלה, חבר קרוב ומבוגר ממני בעשרים ושלוש שנים – שניסה להיסמך עליי כפי שניסיתי להיסמך עליו – התאבד. הייתי בן עשרים ושתיים ומיואש מאוד.

בניסיון להיאחז בחיים ולמצוא הצדקה לכך שאיני מתאבד (כלומר בניסיון לייחס לעצמי בחירה־מודעת בחיים ולא להודות בכניעה ליצר הקיום, שפעם בי למרות שלא ראיתי כל טעם לחיי ולא רציתי לחיות), דבקתי בתירוץ שאיני בן חורין לקבל החלטות כל עוד עליי להחזיר חובות לאנשים שנתנו בי את אמונם והילוו לי מכספם. עבדתי בחמש עבודות במקביל, כשוטף כלים וכמלצר, ישנתי על ספסלים ברחובות ובמטבחים של מסעדות, והזעתי את הטראומה בעבודה. באותה תקופה הייתי עד לפשיטות רגל של מסעדות, לאנשים שמתרוששים ומאבדים צלם אנוש ונעשים שורדניים, לציניות ולניצול, וגם לגילויי אנושיות וסולידריות.

בהדרגה הבנתי שעל מנת לחצות את החיים צריך 'לשחק את המשחק' – להתכופף, לעגל פינות, להסתדר, לספוג ולבלוע, להתקשח, לשקר. לא רציתי לשקר. במהלך אותה תקופה קשה גיליתי, שאותו חבר שהתאבד היה שקרן פתולוגי ושהקרבה בינינו התבססה במידה רבה על תעתוע ואשליה; התחוור לי שהוא הלך והסתבך בשקריו עד שלא ראה מוצא מהם, ודבר זה היה בין הגורמים שהביאו אותו להכרעה להתאבד. גמלה בי התפיסה, שחיים אפשריים מבחינתי הם חיים שיש בהם טעם ואין בהם זיוף ופשרות, חיים שבהם אוכל להיות נאמן לעצמי. קריטריון כזה מצמצם מאוד את אפשרויות המחיה ומותיר את העיסוק באמנות ובספרות, משום שהנייר סובל אפילו את היושר. מצאתי אופק. שטפתי כלים, שירתי אנשים וחלמתי לכתוב.

כעבור שנה של עבודות נתעבות כיסיתי את החובות. טסתי לחו"ל. שנה נוספת התגלגלתי באירופה. לבסוף נחלצתי לזמן מה מהלחץ הכלכלי והתחלתי לכתוב את 'מאקס'. כתבתי על חיי.

את דמותו של גיבור הספר ביססתי על אותו חבר שהתאבד וקראתי לה מאקס; דמות זו שימשה לי אמצעי לשחזור סיפור חייו, להבנת משהו מאישיותו המסוכסכת, בה ניכור ושקרנות התקיימו בכפיפה אחת עם צורך בקרבה אנושית וביושר, ולהתחקוּת אחרי דינמיקה של הלך נפש אובדני, שהלך והתפתח עד שהכריע את יצר החיים. דמות זו שימשה לי גם אמצעי להתעמת עם עצמי ולעשות חשבון נפש עם אמונותיי, דעותיי וערכיי, עם יחסי לחיים ולמוסדות, עם הסתירות באישיות שלי.

עיצבתי את הספר כאוטוביוגרפיה, אותה כותב מאקס בין הרגע שבו בלע גלולות שינה במטרה להתאבד ועד הרגע בו יאבד את הכרתו; מסגרת זמן דחוסה זו מדמה ומעצימה מחזור חיים שלם. במהלך הכתיבה מאקס מתייחס לתחנות החיים – הורים, בית ספר, חברה, מדינה ועוד – ומגדיר את עצמו באמצעות יחסו אליהן.

בחרתי להוביל את עלילת הספר באמצעות זרם המחשבות של מאקס, ואילו פרטים מקורות חייו ורגשותיו נרמזים מהן במעורפל. זרם תודעה הוא אופן ביטוי המשקף גילוי לב ועם זאת מתאים לשקרן פתולוגי; חומרי־המציאות הביוגרפיים שלו אינם העובדות אלא הדברים שעוברים במוחו. הבלטת המחשבות והצנעת הרגש הולמות אותו גם הן, שהרי שכלתנות דומיננטית עם ניתוק רגשי מאפיינים את מי שלא חווה באופן ישיר את חייו והעמיד את עצמו כצופה בהם.

חלק מהמחשבות מקובעות, פשטניות ויש בהן טון של הגיגנות והטפה; אחרות מפותחות, עמוקות ואישיות. מחשבות חכמות מולידות מחשבות מטופשות, ומחשבות בוסריות מהוות בסיס למחשבות בשלות; במילותיו של מאקס, "מֵרֶגַע שֶׁהִרְהוּר פּוֹרֵחַ מֵהָרֹאשׁ וְנִזְרָע בַּמְּצִיאוּת מַמְאִירִים ‏מִמֶּנּוּ גִּדּוּלִים מְשֻׁנִּים."‏ הביטויים המחשבתיים של המורכבות הזאת – טיפשות וחוכמה, פתיחות וסגירות, גמישות ונוקשות, ילדותיות ובגרות – שימשו לי אמצעי לאפיון דמותו ולהתחקוּת אחריה. את היסוד הכפייתי שבמאקס ואת פיזור הנפש שלו הדגשתי באמצעות חזרתיות – מחשבות ודימויים שמופיעים שוב ושוב במילים דומות.

התלבטתי רבות בבחירת לשונו של מאקס. השפה העברית נהדרת לכתיבה, יש בה עושר של כתבים מלוטשים ומזוקקים מתקופות ומסגנונות שונים. השתמשתי באיכויות של השפה, שהתפתחו ובאו לביטוי בטקסטים מגוונים: הצלילות הנוקבת של המקרא, הדיאלקטיקה של פרקי אבות, החופש של לשון המדרש, עושר הדימויים של הספרות האפוקליפטית, הדקונסטרוקציה הלשונית והסימבוליזם של הספרות המיסטית הקדומה והקבלית, המהודקות הקשיחה של שירת ימי הביניים, החומרה והדיוק של לשון משנה תורה לרמב"ם (בייחוד בספר המדע), הגמישות העשירה של חיים נחמן ביאליק, הפרגמנטליות וזרם התודעה הישיר של יוסף חיים ברנר וההתקרבות העכשווית של השפה הספרותית לזו המדוברת. במהלך השנים העברית הלכה והתגבשה משכבות לשוניות מגוונות ומילותיה צברו משמעויות רבות; גם אם כלל המשמעויות האלה לא בא לידי ביטוי כל הזמן, אפשר לנסח משפטים באופן שמבטא את כולן גם יחד. החלטתי להשתמש בעושר הלשוני הזה כדי לעצב את דמותו של מאקס באמצעות המילים שמיוחסות לו, שהרי דמות זו נבנית מכך שהיא מספרת את סיפורה בגוף ראשון. כתוצאה מכך, העברית של מאקס דחוסה, מרוכזת, מצומצמת, פרדוקסלית, אניגמטית ורבת משמעויות. לעיתים עושר המשמעויות מעיד על מורכבות התופעות שמאקס מתאר ועל המורכבות של נפשו. לעיתים עושר המשמעויות משקף את חסרונה של משמעות אחת אמיתית ואת אובדן המשמעות. שפה זו מייצגת את נפשו הטרופה של מאקס, שנעה בין חתירה למשמעות ובין בריחה ממשמעות; שתיהן – נפשו והשפה – מסובכות וקשות להבנה, שהרי השפה היא אבן הבניין הראשונה של הזהות. כדי ליצוק משמעויות חדשות מתחתי את השפה עד גבולותיה, ועוד קצת; בין היתר השתמשתי בשמות עצם כבפעלים (לדוגמה, "הַשִּׁיטָה הַדֵּמוֹקְרָטִית [משטה] וְנוֹכֶלֶת גַּם אֶת הָרָצוֹן לְחֹפֶשׁ" – כך הנכלוליות נעשית לשיטה ולנחלה), והגמשתי מטבעות לשון (לדוגמה, "מָשׁוּל אֲנִי לַנַּחְתּוֹם הַמֵּעִיד בְּעִסָּתוֹ" – כך מודגשת המעידה בבוץ של השקרן). כתוצאה מהכרעות לשוניות אלה הספר כתוב בפרוזה פואטית. כל שורה בספר נושאת רבדים של משמעויות, הראשון גלוי ופשוט, וככל שקוראים משפט יותר פעמים נחשפות עוד ועוד משמעויות; תכונה זו של הטקסט היא ביטוי של נפש הגיבור, בה יש עומקים וסתירות ורבדים שלא מתיישבים אלה עם אלה ושאי אפשר לו לחיות עימם עוד.

לקראת הסוף שתלתי פרק שונה במהותו: הומאז' לאופן הכתיבה הרווח בזרם המרכזי של הספרות העברית בת ימינו, מין שילוב של תיאוּריוּת־יתר וקיטש, מיניות מעוותת, קלישאתיות, דיאלוגים מהוקצעים ומאולצים… בקיצור, ספרותיזם שאינו לרוחי. עשיתי זאת כדי להציב אנטיתזה, שנועדה להדגיש את ההבדל בין התפיסה הספרותית שלי ובין האופנה הרווחת. מיקמתי את הפרק הזה רגע לפני ההתאבדות, משום שמבחינה תוכנית הוא מהווה קלישאה ספרותית נוספת – תקוות שווא לסיכול ההתאבדות, להיחלצות ממוות באמצעות אהבה. קוראים רבים אהבו דווקא את הפרק הזה.

פסלתי את האפשרות לפתוח את הספר בילדותו של מאקס, להוביל את הקורא בהדרגה במסלול חייו תוך בניית הזדהות עימו ולהגיע להתאבדותו בסוף הספר, כאשר ההזדהות בשיאה. בניית הסיפור באופן כזה נראתה לי לא הוגנת ומעודדת התאבדות. בחרתי בדרך תומכת חיים, שבה אני הלכתי בעקבות מאקס; פתחתי את הספר במכתב ההתאבדות שלו. כך, הקורא מודע למותו כבר מהמשפט הראשון ולא יכול להזדהות איתו ללא סייג; כך הקורא נאלץ להתעמת עם המחשבות והתחושות הקשות ולפלס לעצמו את דרכו שלו במבוכי החיים.

* * *

בשנת 1996, אחרי חמש שנים, סיימתי לכתוב את 'מאקס'. באותה עת הארץ עדיין לא הוצפה כותבים וספרים, וההוצאות לאור חיזרו אחרי כישרונות צעירים וניסו לטפח את דור הסופרים הבא. הייתי מוחמא מאוד מכך, שעורכים של הוצאות גדולות ביקשו להוציא את הספר לאור. במהלך המגעים איתם הבנתי שלא אוכל להפקיד אותו בידיהם. אחד נרתע מהלשון האניגמטית והתובענית של הספר, אחרת לא אהבה את העובדה שהוא לא נרטיבי אלא מופשט (היא לא סבלה זרם תודעה ואהבה מאוד סיפורים), אחרים חששו שנטייתו של גיבור הספר לשאת מדי פעם הטפות פשטניות תפורש על ידי הקוראים כהגיגנות של המחבר.

אבל המחסור בספרים ובסופרים חדשים היה גדול. לכן חלק מהעורכים הציע לרדד את 'מאקס', ללוש ולהתפיח אותו לספר פשטני וסיפורי, לעשותו חביב, נגיש, ניתן לעיכול בקלות, מחניף לקורא. עורכים אלה הזכירו לי את אותם מנתחים, ספק־כירורגים ספק־קצבים, שעליהם כתב ויקטור הוגו בספרו 'האדם הצוחק'; אלה היו קונים ילדים ובאמצעות סכין היו חורצים בפניהם חיוך מאוזן לאוזן כדי להציגם בקרקס ולבדר את הקהל.

עריכה מתוך אוריינטציה כזאת – לא להוציא את המיטב מהטקסט אלא לקרב אותו לקורא – לא היתה אפשרית מבחינתי. הייתי מחויב לספר הזה, שכתיבתו היתה לי מאבק על החיים; נשמתי היתה אצורה בו; בחמש שנות העבודה עליו ערכתי אותו שוב ושוב ושוב, שקלתי עשרות פעמים כל מילה וכל אות, כל פסיק ונקודה; קראתי אותו בקול עשרות פעמים כדי לזהות כל חריקה בצליל וכל זיוף במשמעות או בקצב. הטקסט היה אינטימי, מלוטש, מדויק והרמטי כמו שירה. לא יכולתי להניח לעורכים להטיל בו מומים.

בנסיבות אלה, על מנת להיות נאמן למילים שלי, נאלצתי להוציא לאור את 'מאקס' בעצמי. כך, שלא מרצוני, החלה גם הקריירה שלי כמו"ל.

* * *

חלפו עשרים וחמש שנים. כתבתי תשעה ספרים נוספים והוצאתי לאור עשרות ספרים. ההוצאה לאור שלי התבססה וצברה מוניטין.

היום אני מבוגר בתשע שנים מאותו חבר בעת התאבדותו. מחשבות אחרות מעסיקות אותי. התפתחתי והשתניתי. התמקדתי בכתיבה ספרותית של חומרי מציאות מובהקים ולא מרומזים, ובפיתוח ושכלול כלי הבעה מתאימים לכתיבה כזאת; ההתנסחות שלי נעשתה חופשית יותר ומהודקת פחות.

עם זאת, בחלוף השנים חשתי צורך גובר להוציא לאור מחדש את 'מאקס' במהדורה מנוקדת, כיאה לפרוזה פואטית. כשקראתי בו ממרחק הזמן נוכחתי, שהוא מבטא בנאמנות את הסופר הצעיר שהייתי ושהתכנים שלו נותרו משמעותיים. ובכל זאת, משום מה לא הדפסתי אותו מחדש עד שהדבר הלך ונעשה דוחק ודחוף בעיניי. הנושאים שמאקס מתייחס אליהם – קיומו ומצוקותיו של אדם מול עצמו ומול מציאות חייו – תקפים בכל עת ובכל מקום. עם זאת, יש זמנים יותר רעים ופחות רעים מבחינה אובייקטיבית ומבחינה סובייקטיבית, יש מצבים שבהם קשה להבחין במוצא ולאזור תקווה. בעיתים כאלה אדם נעשה טרף לחרדותיו ולמועקותיו כמו גם לסביבת חייו המשפחתית, החברתית והמדינית; במציאות כזאת הרלבנטיות של 'מאקס' גדלה שבעתיים. לנוכח הוויית אי האמון וההונאה, שאנו חיים בה ולנוכח ההתבהמות החברתית וההשחתה הפוליטית, שפושות ומתפשטות ללא גבול נראה לעין, חשתי שהביקורת של מאקס – על בני אדם, על החברה האנושית ועל המדינה המודרנית – לא מובנת מאליה ושחשוב לבטא אותה שוב. ככל שישראל וחלקים אחרים של העולם הולכים ונעשים עריצים, טוטליטריים, גסים ורומסים את האדם, את חלומותיו ותקוותיו – כך נעשה חיוני יותר לבטא מחשבות על זהות אישית ומחשבות של חירות. בהדרגה ובעצב הבנתי עד כמה נחוץ להוציא מחדש את 'מאקס' לאור. כך עשיתי.

– איתי בחור, 2020

1

לְאִמִּי וְלִילָדַי הַיְּקָרִים,‏

אֵין לִי יְלָדִים וְאִמִּי מֵעוֹלָם לֹא יָקְרָה לִי. אוּלָם פְּתִיחָה זוֹ תְּשַׁוֶּה הֲלַךְ רוּחַ הוֹלֵם לַשּׁוּרוֹת הַבָּאוֹת. ‏נִסִּיתִי לִכְתֹּב אֶת חַיַּי. אֵינֶנִּי סוֹפֵר וְאֶפְשָׁר שֶׁהַדְּבָרִים לֹא עָלוּ יָפֶה. אֵין אָנוֹכִי מִתְנַצֵּל. בְּשָׁעָה ‏שֶׁיִּקָּרְאוּ דְּבָרַי לֹא אֶהְיֶה עוֹד בֵּין הַחַיִּים וְלֹא אֶשָּׂא אַחֲרִיתָם. שָׁעוֹת סְפוּרוֹת נוֹתְרוּ לִי עַד שֶׁיַּתְחִיל ‏הַסַּם לְהַשְׁפִּיעַ וּבֵינְתַיִם אֵינִי רַשַּׁאי לְהִבָּטֵל. דַּף וְעֵט מוּנָחִים לְפָנַי וַהֲרֵינִי כּוֹתֵב.

…

‏דַּף זֶה וְהַבָּאִים אַחֲרָיו נִשְׁלְחוּ אַף הֵם לְמַעֲנִי. זֶהוּ מֵעֵין וִדּוּי אוֹ סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת שֶׁל מַאקְס. מֵאַחַר ‏שֶׁשָּׁקַעְתִּי לְתוֹכָם, מָצָאתִי בָּהֶם עִנְיָן. חוֹשְׁשַׁנִי שֶׁלֹּא יִגָּרֵם נֵזֶק אִלּוּ יוּבְאוּ בִּדְפוּס. עָלַי לְהוֹדוֹת ‏שֶׁאֵין חֹמֶר זֶה מִן הַמֵּיטָב, אוּלָם לֹא יֵחָשֵׁב לִפְסֹלֶת גְּמוּרָה. יוֹצִיא הַקּוֹרֵא מוֹץ מִתֶּבֶן. וּמָה עוֹד ‏שֶׁהַמּוֹצִיא לָאוֹר לֹא נִסָּה לִדְחוֹתֵנִי, זוֹ בִּלְבַד סִבָּה טוֹבָה וְהִזְדַּמְּנוּת שֶׁחָלִילָה מִלְּהַחְמִיצָהּ.‏

…

נוֹלַדְתִּי לְאַחַר הַמִּלְחָמָה הָעוֹלָמִית בְּמַחֲנֵה עֲקוּרִים. הוֹרַי הָעָבְרוּ מִשָּׁם לְרוּסְיָה מוֹלַדְתָּם ‏וְהִתְחַמְּמוּ בְּאוֹרָהּ שֶׁל שֶׁמֶשׁ הָעַמִּים. אֲנִי הָיִיתִי תִּינוֹק שֶׁיָּמָיו סְפוּרִים וְאֵין לִי זִכְרוֹנוֹת מֵאָז. אוּלָם ‏אֶת לִקְחָהּ שֶׁל הַתְּקוּפָה הַהִיא יָנַקְתִּי עִם חֲלַב אִמִּי, אֶת הָאֱמֶת הָעַתִּיקָה שֶׁכְּדֵי לִחְיוֹת צָרִיךְ לְשַׁקֵּר.‏

בְּדֶרֶךְ שֶׁאִמִּי מֵעוֹלָם לֹא הִסְכִּינָה לְגַלּוֹת (מִטַּעֲמֵי קוֹנְסְפִּירַצְיָה), יָצְאוּ הוֹרַי (וַאֲנִי בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶם) ‏אֶת אַרְצָם. אָבִי מָצָא תַּעֲסוּקָה בְּבֵית חֲרֹשֶׁת לְיִצּוּר נְיָר. אִמִּי שִׁחֲרָה לְטֶרֶף בְּבֵית מִסְחָר לִכְלֵי ‏כְּתִיבָה בְּסִיטוֹנָאוּת.‏

עַד כָּאן עֻבְדּוֹת בְּדוּקוֹת, שֶׁאִמִּי טָרְחָה לְתַעֵד בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ. מִכָּאן וְאֵילָךְ אֲצָרֵף פְּסֵיפָס מִפִּסּוֹת ‏עֲבָרִי כְּיַד הַזִּכָּרוֹן הַטּוֹבָה עָלַי. אָצוּר לוֹ צוּרָה נָאָה כְּכָל שֶׁתַּעֲלֶה רוּחִי בְּיָדִי. אֵינִי מִתְחַיֵּב לְדַיֵּק. ‏וְזֹאת מִשְּׁתֵּי סִבּוֹת. הָאַחַת, מִיָּמַי לֹא דִּקְדַּקְתִּי בַּעֲבָרִי וַאֲנָשִׁים שׁוֹנִים יָעִידוּ בּוֹ פָּנִים אֲחֵרִים. ‏הַשְּׁנִיָּה, מֵאַחַר שֶׁאֵינִי מִסְתַּיֵּעַ בְּעֵדִים מָשׁוּל אֲנִי לַנַּחְתּוֹם הַמֵּעִיד בְּעִסָּתוֹ. עֲבָרִי זֶה, שֶׁאֲנִי כּוֹתְבוֹ, ‏לִקַּטְתִּי אוֹתוֹ מִזִּכְרוֹנִי שֶׁלִּי וּבְכָל יְכֹלֶת הַשִּׁפּוּט שֶׁנֵּחַנְתִּי בָּהּ. אֲפִלּוּ אֵינוֹ נֶאֱמָן לַפְּרָטִים, יֵשׁ בּוֹ מִן ‏הַמְּקוֹרִיּוּת. כָּךְ הוּא מִצְטַיֵּר בְּעֵינַי וְכֵן הָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה.‏

הַזִּכָּרוֹן מְסַנֵּן בֵּין גַּס לְדַק. לְמָשָׁל, אָדָם קָם בַּבֹּקֶר וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַדֹּאַר, שׁוֹלֵחַ מִכְתָּב וְשָׁב לְבֵיתוֹ. אֶחָד יִזְכֹּר אֶת שְׁעַת הַשְׁכָּמָתוֹ, אֶת זְמַן צֵאתוֹ מִן הַבַּיִת, מָתַי מָסַר אֶת הַמַּעֲטָפָה לִפְקִיד ‏הַדֹּאַר וְאֶת מוֹעֵד חֲזָרָתוֹ. אַחֵר יִזְכֹּר אֶת שֶׁרָאָה בְּדַרְכּוֹ, שֶׁבַּדֹּאַר הָיְתָה זוֹ פְּקִידָה וְלֹא ‏פָּקִיד, אֶת לְבוּשָׁהּ חֲסַר הַטַּעַם וְאֶת הַשְּׂפָתוֹן שֶׁנִּמְרַח לָהּ עַל לֶחְיָהּ. שְׁלִישִׁי יִזְכֹּר אֶת הַסְּלִידָה ‏שֶׁעוֹרֵר בּוֹ סִגְנוֹנָהּ הַדּוֹחֶה שֶׁל הַפְּקִידָה. רְבִיעִי לֹא יִשְׁכַּח אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁחָלְפוּ בּוֹ לְזֵכֶר גַּסּוּת ‏רוּחָהּ.‏

הַזְּמַן הוּא בּוֹר הַשִּׁקּוּעַ שֶׁל הֶעָבָר. מִתּוֹךְ מִכְלוֹל הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ, הַמִּשְׁקָע הוּא הַשִּׁכְחָה וְהַיֶּתֶר ‏הוּא הַזִּכָּרוֹן. מָה שֶׁנִּשְׁמַר מִן הֶעָבָר – נִשְׁאָר בַּהוֹוֶה. הַזִּכָּרוֹן מְהַוֶּה אֶת הֶעָבָר וּבְכָךְ מְבַטֵּל אֶת ‏מַשְׁמָעוּת הַזְּמַן.‏

כָּל אָדָם שׁוֹכֵחַ פְּרָטִים מְסֻיָּמִים וּמַנְצִיחַ אֲחֵרִים. הַהַחְלָטָה הִיא אִישִׁית וְיַחֲסִית, הִיא יֶשְׁנָהּ כָּל ‏עוֹד הָאָדָם קַיָּם. לָאָדָם, הַזִּכָּרוֹן הוּא הַנֶּצַח. הַזִּכָּרוֹן מְאַפֵּס אֶת מֵמַד הַזְּמַן בַּחַיִּים וְלֹא מִחוּץ ‏לָהֶם. אָדָם מֵת חָדֵל מִלִּהְיוֹת נִצְחִי. אִם זִכְרוֹ מִתְקַיֵּם הֲרֵי זֶה בְּמִסְגֶּרֶת חַיֵּי הָאֲחֵרִים וּמַנְצִיחַ ‏אוֹתָם, לֹא אוֹתוֹ.‏

מָה שֶׁאָדָם זוֹכֵר הוּא יוֹדֵעַ. הַזִּכָּרוֹן מַרְכִּיב אֶת הַתּוֹדָעָה הָעַצְמִית הַמְּיֻחֶדֶת לְכָל אִישִׁיּוּת. אֲנָשִׁים ‏מְסֻיָּמִים רְגִישִׁים לְהִתְרַחֲשׁוּיוֹת; בְּזִכְרוֹנָם נִקְלָטִים מַעֲשִׂים הַמְּעַבְּרִים אֶת עֲתִידָם. אֲחֵרִים ‏הִתְבָּרְכוּ בְּזִכָּרוֹן חָזוּתִי; תְּמוּנוֹת שֶׁהִפְנִימוּ עוֹמְדוֹת לְנֶגְדָּם בְּמַהֲלַךְ חַיֵּיהֶם. יֵשׁ כָּאֵלּוּ שֶׁרֶגֶשׁ מְכַוֵּן ‏אֶת מַעֲשֵׂיהֶם; בְּכָל שִׁקּוּל שֶׁלָּהֶם זִכְרוֹ נִלְקָח בְּחֶשְׁבּוֹנָם.‏

אֲנִי זוֹכֵר מַחְשָׁבוֹת. לָכֵן סֵפֶר חַיַּי, הַנֶּצַח שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב בַּזְּמַן שֶׁנּוֹתָר לִי, לֹא יִהְיֶה גְּדוּשׁ מְאֹרָעוֹת, לֹא ‏עֲמוּס חֶזְיוֹנוֹת וְלֹא חֲדוּר רֶגֶשׁ. מִבְּחִינוֹת אֵלּוּ הָיוּ חַיַּי מְשַׁעַמְמִים וְחַסְרֵי עִנְיָן. פָּרָשַׁת חַיַּי הִיא ‏אֲסֻפַּת מַחְשָׁבוֹת. אִם אָדָם חוֹשֵׁב יִתָּקֵל בְּקוֹרוֹתַי, אוּלַי יְגָרוּהוּ לְמַחְשָׁבוֹת נוֹסָפוֹת.‏

אָדָם, אֵין בְּחַיָּיו מַצָּב קָבוּעַ. מַצָּב, בְּדִיּוּק כִּנְקֻדָּה הַנְדָּסִית, לֹא קַיָּם בַּמְּצִיאוּת אֶלָּא כְּסַמָּן ‏מְלָאכוּתִי, הַמֻּצָּב כְּדֵי לִתְחֹם וּלְהַפְרִיד קֶטַע מֵרֶצֶף טִבְעִי שֶׁל הִשְׁתַּנּוּיוֹת. מַצָּב הִיא מִלָּה חַסְרַת ‏מַשְׁמָעוּת כָּל עוֹד הַהִשְׁתַּנּוּת קַיֶּמֶת, כָּל עוֹד אָדָם חַי. אָדָם נִמְצָא בְּמַצָּב רַק כַּאֲשֶׁר הוּא פּוֹסֵק ‏מִלִּהְיוֹת אָדָם, כַּאֲשֶׁר הוּא מֵת. אָז מְנִיחִים עַל קִבְרוֹ מַצֵּבָה הַמְּסַמֶּלֶת אֶת מַצָּבִיּוּתוֹ.‏

הַמַּחְשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֲנִי זוֹכֵר, 'הָיִיתִי מֵת לְהִוָּלֵד יָתוֹם', עֲדַיִן מַדְרִיכָה אוֹתִי. מַחְשָׁבָה זוֹ ‏הוֹרְתָה אֶת יַלְדוּתִי. הוֹרַי לֹא הֵרֵעוּ לִי. הָרָצוֹן לִהְיוֹת יָתוֹם לֹא הָיָה תּוֹלָדָה שֶׁל יַחֲסָם אֵלַי אֶלָּא ‏שֹׁרֶשׁ יַחֲסִי אֲלֵיהֶם.‏

הַשְּׁאִיפָה לִהְיוֹת יָתוֹם לֹא נָבְעָה מִנְּטִיָּה לְהָמִית אֶת הוֹרַי. לֹא הָיָה בְּלִבִּי עֲלֵיהֶם. אִלּוּ יָכֹלְתִּי ‏לְהִתְיַתֵּם וְהֵם לִחְיוֹת, מָה טוֹב. הִשְׁתַּעַשְׁעוּת בְּרַעֲיוֹן כָּזֶה נִסְלַחַת לִילָדִים וְיָאָה לְכוֹהֲנֵי דָּת. מִצִּיתִי ‏אֶת חֹסֶר אֶפְשָׁרִיּוּתוֹ. בְּעוֹלָמִי, דָּבָר אֶחָד בָּא עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי. לְעוֹלָם יֵשׁ מְחִיר וְיֵשׁ מִי ‏שֶׁמְּשַׁלֵּם אוֹתוֹ.‏

לֹא כַּאֲחֵרִים, אֵין אֲנִי שׁוֹלֵל מְחִירִים מִתּוֹךְ עִקָּרוֹן. אוּלָם רָאוּי שֶׁהַקּוֹנֶה יְשַׁלֵּם אֶת הַמְּחִיר. ‏כְּמוּצָר, בְּמִקְרֶה זֶה כְּיֶלֶד, הִתְחַלְּקוּת עִם הַהוֹרִים בַּתַּשְׁלוּם עֲבוּרִי נִרְאֵית לִי לֹא הוֹגֶנֶת. לֹא בָּחַרְתִּי ‏לָבוֹא לָעוֹלָם, לֹא בָּחַרְתִּי בְּזוּג הוֹרִים, לֹא זֶה, לֹא אַחֵר וְלֹא בִּכְלָל.‏

יֶלֶד הוּא מִצְרָךְ יָחִיד בְּמִינוֹ. הוּא גַּם צַרְכָן שֶׁל מָזוֹן, בְּגָדִים, תְּרוּפוֹת וְכֻלֵּי. כְּדֵי לְקַבֵּל אוֹתָם הוּא ‏נֶאֱלָץ לְקַיֵּם יְחָסִים הֲדָדִיִּים, הַמְּבֻסָּסִים עַל חֹסֶר בְּרֵרָה, עִם הָעוֹלָם וּנְצִיגָיו עֲלֵי אֲדָמוֹת – הוֹרָיו. ‏הַיֶּלֶד מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ תְּמוּרַת הַצָּעוֹת שֶׁאֵין בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְסָרֵב לָהֶן.‏

כְּמוּצָר, הַיֶּלֶד עָשׂוּי לִהְיוֹת בַּעַל רְגִישׁוּת יְתֵרָה. לְעִתִּים חַיֵּי הַמַּדָּף שֶׁלּוֹ מַגִּיעִים לְקִצָּם בְּעוֹד הוּא ‏עַצְמוֹ חַי. יֵשׁ וְהוּא מוּכָן לְהַפְסִיק לְשַׁלֵּם דְּמֵי חָסוּת לָעוֹלָם וְלִהְיוֹת מֻפְקָר לְפֻרְעָנוּיוֹתָיו. מַשָּׂא וּמַתָּן ‏זֶה עָלָיו לְנַהֵל עִם הַהוֹרִים, גּוֹבֵי הַדָּמִים וּמַעֲנִיקֵי הֶחָסוּת, חֻלְיַת הַקִּשּׁוּר שֶׁלּוֹ לָעוֹלָם. לְהַוָּתוֹ, ‏הַיֶּלֶד אוֹהֵב אֶת הוֹרָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְנַתֵּק מֵהֶם רִגְשִׁית. הַיְּדִיעָה, שֶׁהוּא אֵינוֹ חָב לָהֶם דָּבָר, אֵינָהּ ‏מוֹשִׁיעָה אוֹתוֹ. כְּדֵי לְהַתִּיר אֶת הַתִּסְבֹּכֶת בְּלִי לְהוֹתִיר תְּחוּשׁוֹת אָשָׁם וְיִסּוּרֵי מַצְפּוּן דָּרוּשׁ כּוֹחַ ‏עֶלְיוֹן.‏

מִשְׁאֶלֶת הַיַּתְמוּת שֶׁלִּי שִׁקְּפָה אֶת חֹסֶר הָרָצוֹן לָחוּג בְּמַעֲגַל הַהֲדָדִיּוּת שֶׁל שִׁתּוּף פְּעֻלָּה וְשֶׁל קַבָּלָה ‏וּתְמוּרָה. חֹסֶר רְצוֹנִי בִּמְחֻיָּבוּת, בְּהַכָּרַת טוֹבָה, בְּרֶגֶשׁ וּבְסִימְבִּיּוֹזָה. הַיָּתוֹם אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא זַכַּאי ‏לַעֲשׂוֹת כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחוֹ בְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב בַּאֲחֵרִים, רוֹצֶה לוֹמַר – בְּהוֹרָיו (אִלּוּ הָיִיתִי נוֹהֵג כָּךְ ‏אוּלַי אָכֵן הָיִיתִי יָתוֹם). הַיָּתוֹם נִמְצָא מִחוּץ לְאַמּוֹת הַמִּדָּה שֶׁל הַסֵּדֶר הַחֶבְרָתִי מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ ‏יַחֲסֵי גּוֹמְלִין תּוֹרַשְׁתִּיִּים עִם הָעוֹלָם אֵלָיו הוּבָא.‏

הוֹרַי מֵעוֹלָם לֹא אָמְרוּ לִי מָה לַעֲשׂוֹת, לֹא רָדוּ בִּי וְלֹא אָסְרוּ עָלַי הַגְבָּלוֹת; עֶצֶם קִיּוּמָם הִגְבִּיל אוֹתִי. ‏אִם הִגַּעְתִּי מְאֻחָר הַבַּיְתָה אִמִּי לֹא אָמְרָה כְּלוּם אֲבָל נוֹכְחוּתָהּ גָּרְמָה לִי לְהַרְגִּישׁ אָשֵׁם, כְּפִי ‏שֶׁקִּיּוּמָהּ שֶׁל הָאֹזֶן מְחַיֵּב לִשְׁמֹעַ וְקִיּוּמוֹ שֶׁל הַמּוֹחַ מְאַלֵּץ לַחְשֹׁב. הַהַגְבָּלוֹת שֶׁאֵיבָרִים אֵלּוּ ‏מְטִילִים אֵינָן נוֹבְעוֹת מִקְּצֵה גְּבוּל יְכָלְתָּם אֶלָּא מֵעֶצֶם קִיּוּמָם. אֵלּוּ הַמְּכֻנִּים מֻגְבָּלִים, מֻגְבְּלֵי ‏שְׁמִיעָה לְמָשָׁל, פְּטוּרִים מֵהַמִּגְבָּלָה הַמְּחַיֶּבֶת אוֹתָם לִשְׁמֹעַ. בְּמוּבָן מְסֻיָּם, כְּכָל שֶׁאָדָם מֻגְבָּל ‏יוֹתֵר הוּא מְשֻׁחְרָר יוֹתֵר וּלְהֶפֶךְ.‏

מוּבָן שֶׁיָּכֹלְתִּי לִבְחֹר בָּאֶפְשָׁרוּת הָאַחֶרֶת, לוֹמַר שֶׁאֶחְזׁר מְאֻחָר. אֶלָּא שֶׁהִתְקוֹמַמְתִּי נֶגֶד הַהוֹנָאָה ‏הָעַצְמִית, שֶׁנְּדִיבוּתָהּ מַתִּירָה בְּחִירָה מִתּוֹךְ תְּחוּשַׁת חוֹבָה. אִמִּי רָאֲתָה אֶת הַדְּבָרִים כָּמוֹנִי וְלָכֵן ‏שָׁתְקָה. אֲבָל הִיא דָּאֲגָה וְלָכֵן שִׁתַּפְתִּי פְּעֻלָּה וְהִתְחַשַּׁבְתִּי לְהַבָּא, בִּמְחִיר הַיְּדִיעָה שֶׁאֲנִי מְשׁוֹלֵל אֶת ‏עַצְמִי.‏

הַשְׁלָמָה עִם חֲלַקְלַקּוּת זוֹ מְכֻנָּה הִתְנַהֲגוּת אֱנוֹשִׁית וְאֶזְרָחִית. הַהִתְאַזְרְחוּת בָּעוֹלָם מֻתְנָה בִּשְׁבוּעָה ‏לַשֶּׁקֶר. אֲנִי מַעֲדִיף לִהְיוֹת פָּלִיט אֲבָל אֲנִי אוֹהֵב אֶת הוֹרַי, אַהֲבָה הַכְּרוּכָה בִּבְגִידָה.‏

לֹא הָיָה טַעַם לוֹמַר לְהוֹרַי 'אַל תִּדְאֲגוּ לִי' אוֹ לְבַקֵּשׁ אוֹתָם לִהְיוֹת אֲדִישִׁים וְחַסְרֵי עִנְיָן בִּי. ‏רִגְשׁוֹתֵינוּ לֻכְּדוּ. לֹא רָצִיתִי לְצַעֵר אוֹתָם. הָרֶגֶשׁ שִׁמֵּשׁ מוֹסָד סָגוּר. רִצִּיתִי עָנְשָׁהּ שֶׁל אַהֲבָה ‏שֶׁנִּכְפֵּיתִי לִרְכֹּשׁ בְּלֹא שֶׁהָיְתָה לִי יְכֹלֶת עֲמִידָה.‏

הַיַּתְמוּת הָיְתָה בְּעֵינַי דִּין צֶדֶק שֶׁל בֵּית הַדִּין הָעֶלְיוֹן, שֶׁיְּתֻקַּן בְּעִקְבוֹת עִרְעוּר עַל הַמְּעֻוָּת שֶׁנִּגְזַר ‏בָּעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן. לְגַבַּי הָיָה זֶה פִּתְרוֹן גּוֹאֵל שֶׁלֹּא יָבוֹא לְעוֹלָם. בְּפֹעַל, נִסְחַטְתִּי בְּרִגְשׁוֹתֵיהֶם ‏וְנִבְזֵיתִי בְּעֵינַי.‏

כְּפִתְרוֹן חֶלְקִי רָחַקְתִּי מֵהוֹרַי. חָצַצְתִּי בֵּינִי וּבֵינָם וְלֹא הֵנַחְתִּי לְרִגְשׁוֹתֵיהֶם לְהַסִּיג בַּעֲדִי. אַהֲבָה ‏פֹּרְשָׁה עַל יָדַי כְּתַחְבּוּלָה גֵּנֵטִית שֶׁפִּתְּחוּ הַחַיִּים כְּדֵי לִגְזֹל מֵהָאָדָם אֶת חֵרוּתוֹ. נִנְעַלְתִּי בַּבַּיִת. ‏הָלַכְתִּי כְּזָר בַּחֲדָרָיו. כָּל צַעַד מְחֻשָּׁב וְכָל שְׁנִיָּה סְפוּרָה. חָסַמְתִּי אֶת כָּל דַּרְכֵי הַגִּישָׁה אֵלַי. קִירוֹתָיו ‏הֵגֵנּוּ עָלַי מִפְּנֵי חֲבֵרִים מִן הַחוּץ וַאֲטִימוּתִי שָׁמְרָה אוֹתִי מֵהַמִּתְרַחֵשׁ פְּנִימָה.‏

עַד הַיּוֹם זָרָה לִי הַרְגָּשַׁת בַּעֲלֵי בָּתִּים. מִשּׁוּם מָה מְקֻבָּל לוֹמַר שֶׁחָשִׁים כְּבַבַּיִת כְּבִטּוּי לִתְחוּשַׁת ‏נוֹחוּת. כְּבָר אָז נִבְצַר מִמֶּנִּי לְהָבִין מָה לְבַיִת וּלְנִנּוֹחוּת. בַּיִת עָשׂוּי לִהְיוֹת מִקְלָט מֵהַפְרָעוֹת ‏חִיצוֹנִיּוֹת, לֹא מִסַּעֲרוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַגָּר בּוֹ. כְּתָלָיו מְפָרְזִים זִירַת קְרָב לָאָדָם עִם עַצְמוֹ. הִזְדַּהוּת עִם ‏אַרְבָּעָה קִירוֹת כָּמוֹהָ כְּכָל עֲבוֹדַת חֲפָצִים. אִם לְבֵנִים וְטִיחַ מְכַסִּים אֶת עֵינֵי הָאָדָם, גַּם בְּמַרְאָה לֹא ‏יוּכַל לַחֲזוֹת בְּעַצְמוֹ.‏

הֻקְסַמְתִּי מִקְּרִיאַת סְפָרִים, דְּפוּסֵי נְיָר מֻכְתָּבִים מֵרֹאשׁ. יִחוּסִי אֲלֵיהֶם בָּרוּר, בִּרְצוֹנִי פּוֹתֵחַ ‏וּבִרְצוֹתִי סוֹגֵר. עוֹפַפְתִּי עִמָּם עַד אַפְסֵי אָרֶץ, שָׂרוּעַ עַל הַשָּׁטִיחַ הַמּוּנָח בְּחַדְרִי.‏

חֲלוֹמָהּ שֶׁל כָּל אֵם הוּא יֶלֶד אִינְטֵלִיגֶנְטִי. אִמִּי הִתְפַּעֲלָה מִיַּלְדָּהּ הַשּׁוֹקֵעַ בִּסְפָרִים וְחָסְכָה מִפִּיהָ כְּדֵי ‏לְסַפֵּק אֶת תַּאֲוָתִי לְדַעַת. אַקְט זֶה פָּגַע בִּמְלֹא הַהֲנָאָה שֶׁבִּקְרִיאָתָם. כָּל אֵימַת שֶׁרָוִיתִי נַחַת ‏נִמְהֲלָה שְׂבִיעוּת רְצוֹנִי בְּאַשְׁמַת רַעֲבוֹנָהּ שֶׁל אִמִּי.‏

אָדָם הוּא לֹא אֱלוֹהִים. הוּא חוֹשֵׁק בְּמַתָּנוֹת וְלֹא בְּקָרְבָּנוֹת. מַתָּנָה צְרִיכָה לְהִנָּתֵן מִמָּה שֶׁיֵּשׁ וְלֹא ‏מִמָּה שֶׁאֵין, אַל לָהּ לִשְׁבֹּת לֵב. רַק מָזוֹכִיסְט נֶאֱסָר בְּתוֹדָה וְרַק סָדִיסְט מֵיטִיב בִּכְפִיָּה. לַמְרוֹת ‏שֶׁהוֹרַי וַאֲנִי לֹא הִשְׁתּוֹקַקְנוּ לְכָךְ מִטִּבְעֵנוּ, הַיְּחָסִים בֵּינֵינוּ בְּפֹעַל הָיוּ סָדוֹ מָזוֹכִיסְטִיִּים.‏

הַמַּגָּעִים בֵּינִי לְבֵין הוֹרַי הִרְחִיקוּ וְהָלְכוּ. הֵם קָלְטוּ שֶׁבְּאֶמְצָעוּת יִסּוּרֵי מַצְפּוּן נִתָּן לְהַפְעִיל אוֹתִי. ‏אִם בַּתְּחִלָּה נַעֲשָׂה הַדָּבָר בְּשׁוֹגֵג, כָּעֵת הֵחֵלּוּ לְשַׂחֵק בִּי. "אֲנַחְנוּ הוֹרִים טוֹבִים," נָהֲגוּ לוֹמַר, ‏‏"מֵעוֹלָם לֹא אָמַרְנוּ לְךָ מָה לַעֲשׂוֹת…" כְּרוֹנִיקָה שֶׁל רְגִישׁוּת שִׁיטָתִית. דַּי בְּכָךְ.‏‏

אַגַּב, הֵם עָשׂוּ זֹאת בְּמוּדָע אֲבָל לֹא מֵרֹעַ לֵב. מְנִיחִים שֶׁהֵם מְעַצְּבִים אוֹתִי טוֹב יוֹתֵר בַּטְּוָח ‏הָאָרֹךְ. לֹא מְשַׁנֶּה עַד כַּמָּה פָּגְעוּ בְּמַטְּרָתָם, כַּוָּנוֹתֵיהֶם הָיוּ טוֹבוֹת. הֵם לֹא רָצוּ שֶׁאָחוּשׁ אַשְׁמָה ‏אֲבָל אִם הַדָּבָר מוֹנֵעַ מִמֶּנִּי לִגְדֹּל כְּפִרְחָח, לֹא נוֹרָא אִם אֶתְיַסֵּר קְצָת, גָּרְסוּ.‏

יוֹתֵר מְאֻחָר הֵם אַף לֹא יָדְעוּ שֶׁאֲנִי סוֹבֵל. רָחַקְתִּי מֵהֶם כָּל כָּךְ וְהִסְתַּרְתִּי אֶת רִגְשׁוֹתַי עַד שֶׁהֵם לֹא ‏הִשִּׂיגוּ אוֹתִי אֶלָּא כְּאָדָם קַר וַחֲסַר רֶגֶשׁ. אֲפִלּוּ אֲנִי דִּמִּיתִי עַצְמִי כְּכָזֶה. צָפַנְתִּי אֶת רִגְשׁוֹתַי הֵיכָן ‏שֶׁשָּׁכַחְתִּי.‏

אֲנִי סוֹלֵד מֵרַגְשָׁנוּת וּמְחַפֵּשׂ אֶת הַמְּנִיעִים הַתּוֹעַלְתָּנִיִּים בְּמִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ אֶת קִרְבָתִי; אֲנִי מִיָּד חוֹשֵׁד בּוֹ ‏וּבְכַוָּנוֹתָיו. אִם לֹא מָצָאתִי הֲרֵי זֶה רַק מִשּׁוּם שֶׁטֶּרֶם חָשַׂפְתִּי אוֹתָם אֲבָל קִיּוּמָם וַדָּאִי.‏

מֵאַחַר שֶׁיָּתוֹם בְּפֹעַל לֹא הָיִיתִי, בּוֹדַדְתִּי אֶת עַצְמִי. עָשִׂיתִי עַצְמִי זָר, מְנֻמָּס וְאָדִיב. אִישׁ נָכְרִי אֲנִי. ‏כַּאֲשֶׁר אֲחֵרִים מְבַקְּשִׁים אֶת קִרְבָתִי, אֵינִי חָפֵץ. אָנוֹכִי מְסָרֵב לְהִתְבַּיֵּת. אֵינִי חָב דָּבָר לְאִישׁ; חָפְשִׁי ‏מִשִּׁקּוּלִים זָרִים, שֶׁכּוֹפִים אָדָם בְּנִגּוּד לִרְצוֹנוֹ לְמַעַן הַטַּעַם הַטּוֹב אוֹ מֵחֲמַת הַהֶרְגֵּל הָרַע. אֲנִי, אֲנִי ‏עוֹשֶׂה אֶת שֶׁאֲנִי רוֹצֶה.‏

אֵינִי מַאֲשִׁים אֶת הוֹרַי. הֵם נִקְּרוּ בְּמַסְלוּל גָּלוּתִי. נִבְרֵאתִי כָּךְ; הֵם רַק הָיוּ הָרִאשׁוֹנִים וְהַיְּחִידִים ‏לְהִנָּגֵף בִּי. לֹא בָּחַרְתִּי בָּאֶפְשָׁרוּת הַשְּׁנִיָּה, לְדַבֵּר עִמָּם וְלִמְצֹא דֶּרֶךְ לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם וּלְהֵיטִיב אֶת ‏הַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ. אָדָם אַחֵר עָשׂוּי הָיָה לֶאֱהֹב אֶת דַּאֲגָתָם שֶׁהָיְתָה מַחְמִיאָה לוֹ. אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי מְנֻתָּק ‏פּוֹטֶנְצִיָּאלִי, יָתוֹם בְּהַכָּרָתִי, בָּחַרְתִּי לְהִתְנַכֵּר. אִי סִימֶטְרְיָה זוֹ בַּיְּחָסִים בֵּינֵינוּ שֵׁרְתָה אוֹתִי בְּדַרְכִּי ‏לְעַצְמִי, בְּיוֹצְרָהּ תְּגוּבוֹת שַׁרְשֶׁרֶת שֶׁל נִתּוּק – הִתְרַחֲקוּתִי הַגְּדֵלָה גָּרְמָה לָהֶם לְהִתְקָרֵב אֵלַי, מָה ‏שֶׁגָּרַם לִי לְהִתְרַחֵק, וְחוֹזֵר חֲלִילָה עַד לַנִּתּוּק הַמֻּחְלָט הַקָּרֵב וּבָא.‏