את הסיפור "דברי הבאי" כתב ח.ש. בן אברם (פורסם ב'התקופה', תר"פ 1920)

המעשייה נגמרת כשהדוקטור מתחתן עם אישה אמיתית, כאחד האדם, ושוקע לחיי שגרה, אך מדי פעם צפים בו הזכרונות, ואישתו לא יודעת מה היה לבעלה.

בקיצור, מעשייה יהודית שמלמדת אותנו על החרמנות הנואשת של הצעירים בני הדור ההוא, שחיו תוססים בתוך חברה סגורה וחטטנית, ששוררת בה הפרדה בין גברים ונשים, ואין בה דרך לשחרר את היצר הבריא בדרך טבעית. וכך, ההורמונים והתשוקה החנוקה, המדוכאת, שיבשו עליהם את דעתם. חלומותיו-דמיונותיו של הדוקטור (והמחבר) מלמדים על מושגי המחשבה - מהי אשה ומהו מין - בקרב צעירי היהודים אז.

בחרתי להביא שני קטעים מתוך הספר, ספק חלומות ספק פנטזיות:

"אבל וחפוי ראש שב הדוקטור בחצות הלילה לביתו. מבלי להסיר את בגדיו מעליו שכב על ערשו ונרדם. אולם שנתו לא ארכה. לרעש אופני מרכבה, שעברה ברחוב מלמטה, הקיץ ולא יכול לישון עוד. האישה האכזריה מרחפת לפניו באוויר, מתקרבת ומתרחקת, מצטחקת וקוראת, מלבבת בעיניה ומושכת... הוא ביקש לגרשה מלפניו, לשכחה, לפרוק את עול ממשלתה מעל צווארו...

היא מרימה את שמורות עיניה היפות, מטה צווארה בחן ומצווה עליו במפגיע:

-                    בקשני!

ואת שיניה הלבנות והחדות היא חושפת ומתחננת:

-                    מצאני, אנא מצאני...

ושמלת המשי שלה מרשרשת פעם בכה ופעם בכה, ריח בשמיה ממלא את כל החדר ולחשה המתוק והמשכר שם מחנק לנפש ונוסך רוח עיוועים על הכל:

-                    הנני... הנני... הנני...

כפקעת חוטי צמר לחולדה צעירה ושובבה, הייתה נפש הדוקטור לשעשועים לנאווה זו, אשר לא ידעה ואת פניה לא ראה עד יום אתמול ואשר עתה לא ידע עוד את שמה.

פרוע שיער ועלוב הוא יושב על קצה מיטתו ומציץ בפניה הנראים ונעלמים חליפות, כשביב אור טועה ומטעה בערבה, ומרגיש, כי בנפשו פנימה התחולל סער של תאווה שאין לאל ידו להשביחו, והתלקחו געגועים, שאינו יודע להם שם."

---------

"ויהיה עם הנץ החמה והנה קול צעדים מגיע לאוזניו, קול פסיעות קלות על פני מעלות הסולם שבפרוזדור. הדוקטור מקשיב רב קשב. הנה חורקת הדלת על צירה והצעדים הולכים וקרבים. הוא מכיר בהן בפסיעות הללו וליבו מלא תקווה ופחד. הנה! הנה! יד רכה וענוגה נוגעת בכף המנעול ודלת חדרו נפתחת.

אל אלוהים!

הדלת חוזרת ונסגרת ועל המפתן ניצבת האישה. מגבעתה השחורה עם הפרחים האדומים לראשה, ניחוח בשמיה מציף את חלל כל העולם ועל שפתיה צצה ופורחת בת צחוקה היפה, הנפלאה, הקוסמת והמשכרת, בת צחוק זו מתוקה ומבטיחה, העלולה להטריד אדם מן העולם, להעבירו על דעתו, להורידו עד ירכתי שאול תחתית ולהעלותו עד הרקיע השביעי.

הוא אומר לקום ולמהר לקראתה. אך היא רומזת לו בכף ידה הנעולה ובעיניה השוחקות, שלא יזוז ממקומו. היא עומדת עוד אצל הדלת, ומסירה מעליה את נעלי ידיה [כפפות] הדקות; אחר כך היא מסירה את מגבעתה מעל ראשה ומניחה אותה על הכיסא. תנועותיה רכות, שוקטות, לאות קצת ויפות, יפות עד לכליאת הנשימה. הוא יושב ומסתכל בה, בפניה הענוגים ובעיניה הנפלאות, שרגע הן לוטפות ורכות ורגע הן נראות כממתיקות סוד ומערימות דבר סתר. רגע נשקפת מתוכן אהבה בלי מצרים וניחומים, ניחומי אישה אוהבת ומסורה, כאילו אומרות:

-                    הנני, הנני... הנה באתי אליך, הנה באתי...

ושוב נשקפת מעיניה תוכחת אישה משוגעת מרוב אהבה, תוכחת אישה שנעלבה באהבתה, והן אומרות:

-                    למה לא ביקשתני? למה לא מצאתני? הלא קראתי לך... הלא קראתי... למה לא באת? למה לא הלכת אחרי?

ושוב מציצה סליחה מתוכן, סליחה ושכחה והבטחת אושר גדול, אושר שכמוהו לא היה וכמוהו לא יהיה...

את מגבעתה כבר הסירה מעל ראשה והיא פותחת עתה את שרוכי נעליה להסירן. נפשו יוצאת בו מקוצר רוח, אף על פי שמבין הוא, כי אין היא מסירה את נעליה אלא בכדי שלא יוודע דבר בואה בחדרים האחרים, מעבר לכותל. מבלי שאמרה לו הבין את הדבר והוא יושב דומם ומחכה. הנה הסירה את נעלה האחת, הנה הסירה את השנית והנה היא הולכת וניגשת אליו, הולכת וקרבה, הולכת וקרבה...

אדון כל העולמים!

את זרועותיו שלח לקראתה, לקראת גזרתה החטובה וידיה הענוגות. דמו הרותח התפרץ מכל עורקיו, מתוך שאגת אושר וצווחת גיל קורעת שחקים...

הִנֶהָ! הִנֶהָ!

הנה היא לפניו, הנה היא פושטת אליו את זרועותיה, את זרועותיה הרכות והריחניות... הנה הוא חובק אותה בזרועותיו... הוא חובק את בשרה המשכר והרוטט ושפתיה הולכות וקרבות, הולכות וקרבות אל שפתיו...

פתאום נפקחות עיניו לרווה והנה הוא יושב על כיסאו, ראשו צונח וזרועותיו מחבקות את רגל השולחן. החדר מואר וריק. ריק..."

נימת האירוניה במשפט האחרון כלכך חזקה.  כל תעשיית הפורנו למרות כל הטכנולוגיה לא מצאה פתרון לבעיה הזו:

 הכוונה שלי לא הייתה לשתיקה ביום יום , שתיקה שבשיגרה.