אפשר לשקר בעיניים. אני יודע. והידיעה או הניחוש שזה מבט כימי לא מצילה אותי. הן כובשות אותי. מייד. אני שוקע בהן. מתבונן פנימה לתוכן בעומק ובגלוי, בלי בושה, והעניין שלי מחמיא להן. ממיס אותן. הן יודעות שהן מצליחות לפתות אותי. היסוד של הביטחון שמבצבץ בתוכן מתגבר, הן מתחזקות ואני מוצף אושר. יש לי חולשה לאנשים שמתעקשים להיות חזקים. לא להישבר.
היא ירדה מהמכונית שלה, נעמדה מולי והביטה בי ככה. כל כך רציתי לנשק אותה. שנינו ראינו. ואני לא אוהב אותה בכלל. אנחנו מכירים הרבה שנים. והיא מכוערת. מאוד. ומופרעת. ומסובכת מדי אפילו בשביל עצמה וילדיה. והיא בת זוג (אולי לשעבר) של חבר קרוב שלי וחברה של החברה שלי. וכל זה לא היה שם באותו רגע. כל מה שהיה שם היה סולידאריות ומשיכה. השענתי את כל הכובד על הרגליים שלי, שלא אוכל לזוז. נשארתי זקוף. אמרתי בוקר טוב, בואי, היכנסי לאוטו, ניסע לטייל.
נסענו. היה ירוק עד שהגענו לנצרת. נכנסנו למסעדה רוסית שהיא גם מין מועדון לילה. בחוץ היה צהריים. בפנים היה חשוך ואדום. דיברנו. ואכלנו. ושתינו וודקה ובירה ויין. הרבה. ודיברנו עוד, לא זוכר על מה. והראש שלי הסתובב מהוודקה האיומה שהיתה רעילה – מלאה מתנול, והעיניים האלה היו בי בכל המקומות. וביקשתי ממנה לתת לי יד. והיא נתנה. ושילמתי ויצאנו מהר. ונהגתי הביתה, איכשהו. וכל הדרך היד שלי היתה על הרגל שלה. והיא לא התכווצה וגם לא נגעה בי.
כשהגענו לחניה היא רצתה להשתין. הצעתי לה לעלות. היא אמרה אני לא עולה אליך, ואמרה את זה נקי. השבתי נקי. בסדר, להתראות.
(נכתב ב-2.7.2007)
ציור: קרוואג'ו, פורטרט של קוריטזנה, 1598 בקירוב
