סל הקניות ריק

מגזין

11 יוני

כל אחד סופר וכל מורה לספרות פרופסור ‏ / איתי בחור

כתב 

מה צריך אדם כדי להיות סופר?

כתבה, שהתפרסמה ב-‏Ynet‏ שלשום (9.6.2018) ונושאה מימון המונים, מייחסת למנחם פרי את הדברים ‏הבאים: ‏‏"כדי שאדם יהיה משורר או סופר לא מספיק שהוא קובע כך. הוא צריך להתקבל ויש מנגנונים ‏מסורתיים כמו הוצאת ספרים, עורך, אחרי זה ביקורות באמצעי תקשורת, הקהל הרחב ואז הזיכרון ‏התרבותי והאוניברסיטאות. את כל המנגנונים האלה אי אפשר לעקוף באמת [...] אי אפשר לדלג על ‏המנגנון הזה."‏

זו דעה אחת. לפי דעה אחרת להיות סופר זה קודם כל הלך נפש, המוכנות להשליך את נפשך על הנייר, ‏בעצם חוסר האפשרות להימנע מכך. אחר כך בא המימוש, הכתיבה וטיבה. ודאי ש"ההתקבלות" אינה ‏הדבר העיקרי. הן כמה וכמה סופרים טובים נדחו על ידי קובעי הטון בזמנם. ‏

בכל זאת פרי מסמן, אגב ההצהרה שלו, בעיה אמיתית; חבל שהוא מתאר אותה באופן חלקי ומציע ‏פיתרון שהוא בעצם חלק מהבעיה.‏

הבעיה האמיתית היא בעיית השיפוט האיכותי לנוכח ההצפה הכמותית: יש אינספור טקסטים, טובים, ‏גרועים, איומים, אפויים למחצה ולשליש ולרביע ולקורטוב; טקסטים בעלי ערך וחסרי ערך; טקסטים ‏אישיים, ישרים ומחויבים, וטקסטים שקרניים חנפניים, להגניים, גרפומניים; טקסטים חודרים ומדויקים, ‏וטקסטים שטחיים שהינם ביטוי לחוסר יושר, חוסר כישרון, חוסר ידע, חוסר מיומנות וחוסר אכפתיות.‏

פרי מחלק (תוך הבעת הסתייגות קלה) את הטקסטים; את הטובים הוא משייך להוצאות הממסדיות ואת ‏הגרועים להוצאות הקטנות או העצמיות. חלוקה זו מעידה על תמימות או על היתממות, הרי לאמיתו של ‏דבר טקסטים גרועים הינם נחלת כלל ההוצאות בלי הבדל גודל, גזע, דת, לאום, מוצא ומין.‏

לטענתו, אין אלא להותיר את שיפוט האיכות הספרותית של טקסטים ל"מנגנונים המסורתיים" שאותם ‏הוא מפרט: "הוצאות ספרים רגילות" (התנסחות קצת מעורפלת, מה זה בדיוק?), עורכים, מבקרים ‏באמצעי תקשורת, האוניברסיטאות, הקהל הרחב והזיכרון התרבותי. ‏

זה אולי נשמע משכנע ואחראי אבל זה מופרך: הוצאות הספרים "הרגילות" פועלות לפי שיקולים ‏כלכליים ולאו דווקא ספרותיים, הבחירות שלהן מתחשבות במצב החשבון ובבעלי המניות. לרבות ‏מהוצאות הספרים הציבוריות (מלכ"רים) יש אג'נדה פוליטית, עסקנית, ברנז'אית או אחרת, גם הבחירות ‏שלהן לא חפות מאינטרסים שאינם קשורים לאיכות הכתיבה. ‏

בקרב עורכים וחוקרי ספרות באקדמיה משתגרות קונבנציות ספרותיות שמטבען מגבילות את הטעם ‏ומקבעות את התפיסה; לא פעם השיפוט שלהם מתאבן (אפילו משורר ענק ומו"ל אחראי כמו ביאליק לא ‏תפס את האיכויות של ברנר וגנסין הצעירים ממנו, הסגנון החדשני שלהם נראה לו רשלני או קלוקל). ‏בשל שופטים כאלה לא פעם סופרים טובים נקברו חיים, וסופרים גרועים נחשבו בזמנם לקאנוניים ‏ואולצנו ללמוד אותם בבית הספר, אבק הזמן כיסה אותם.‏

בעיית השיפוט על ידי עורכים ואקדמאיים פשתה והתפשטה עם התרבותם של בעלי המקצוע האלה, ‏שפרצה באופן מגפתי עם מגפת הכותבים. אִם כל עקרת בית שנייה נהייתה סופרת, כל חובב מילים ‏שלישי למד עריכה, והאוניברסיטאות מלאו מורות לספרות שעשו הסבה אקדמית וקיבלו פרופסורה. ‏הבינוניות וקוצר ההשגה מחולקים באופן שוויוני וצודק בין כל ענפי התחום. מגבלות השופטים מעצימות ‏את מגבלת השיפוט הספרותי; רבים מהם יודעים לטפס את דרכם במבוכי ההיררכיה הארגונית אך לא ‏מסוגלים לזהות פריצות דרך ספרותיות – חדשנות נראית להם פריעת הסדר הטוב ופריצת גדר; לכל ‏היותר הם עשויים לזהות את הכישרון לבנאלי ולתבניתי ולמקובל, להכשיר את מה שכתוב "לפי הספר".‏

מבקרים באמצעי התקשורת... בפועל, רבים מהם נעשו כבר מזמן חלק ממערך יחסי הציבור והם עושים ‏קופי-פייסט ומיש-מש (העתק-הדבק ובישול) על הקומוניקטים שהם מקבלים מהיחצ"נים של ההוצאות ‏לאור; מהם לא תבוא ישועה. והקהל הרחב – "קול המון כקול שדי" – ממתי הכמות נעשתה מדד ‏לאיכות?! ‏

ובאשר ל'זיכרון התרבותי' כמנגנון לבחירת טקסטים – מבחינה טכנית אי אפשר להחליט אם להוציא ‏לאור ספר חדש רק מאה שנה אחרי צאתו לאור.‏

חוץ מזה, הספרות אינה תחומה בין הכריכה הקדמית ובין הכריכה האחורית של ספר, כפי שאינה ‏נקבעת על ידי אורך חיי המדף בחנות. ספרות נעשית בבלוגים ובפוסטים ובמיילים ובעיתון לא פחות ‏מאשר בלהג שמודפס ונכרך ונמכר במחירי מבצע ובצע.‏

ואחרי ככלות הכל, מה לעשות, אלה תנאי השוק, הכל פתוח, הכל אפשרי. הטוב שבחֵירות והרע ‏שבהפקרות. הקורא מוצף באינספור טקסטים מכל הרמות. מפסגות של חדשנות ומקוריות ‏ואינטימיות ‏– ‏ועד יוון המדמנה של ניצול חולשת ההמונים לחנופה ולמחמאה ולקלישאה. מצלילות ‏קריסטלית חותכת ועד עילגות חלקלקה־דביקה. זו התקופה וזו רוחה ואלה תנאיה ומבוכותיה. והזמן ‏ישפוט את פרי הזמן. סה לה וי. איך אמר אלוהים לאיוב: "זה עולמי" – רוצה עולם טוב יותר? אין.‏

ובאשר לשאלה המשמעותית שהכתבה מציגה, 'האם כל אחד יכול להיות סופר'?‏

דעתי היא, בדומה לדעתו של חורחה לואיס בורחס, שכתיבת ספרות הינה מעשה כמעט יומיומי וכמעט ‏כל אחד יכול להיות סופר. אבל כדי לממש את הפוטנציאל צריך לעבוד קשה, להתבונן פנימה והחוצה, ‏להתכוון ולהתכוונן, להתמקצע, להתאמן, להתיימן, להשתכלל, לקרוא הרבה, להרחיב את אוצר המילים ‏ואת עושר הביטוי, למצוא את הטון האישי. כתיבה משמעותית וטובה אינה מתנה של הטבע – היא ‏מעשה תובעני.‏

 

אישית, אני מעדיף להסכין עם עודף כתיבה גרועה על פני חיים עם תרבות שעברה צנזורה ‏עריכתית, ‏אקדמיסטית, פופוליסטית או אחרת ושקיבלה קילוסים ופרסים בעוון היותה כזאת. אני מעדיף ‏לשפוט בעצמי מה טוב בעיניי ומה ראוי בעיניי.‏

העולם נקי יותר כשהוא נקי ממנגנונים. כשהוא בלי קומיסרים של תרבות ובלי רבנים של תרבות, בלי ‏אינקוויזיציה של תרבות ובלי אינדקס של ספרים אסורים. ‏

מאות שנים נלחמו אמנים, סופרים ומשוררים על חירות הביטוי ועל חירות השיפוט, על האוטונומיה של ‏הפרט להחליט בשביל עצמו. האם נוותר על ההיגיינה הזאת בגלל פרסום של זבל כתוב?‏

כל אחד סופר וכל מורה לספרות פרופסור ‏ / איתי בחור