סל הקניות ריק

מגזין

21 יולי

על ההיסטוריה של בתי החולים בישראל: עלייתה והתערערותה של מעצמה רפואית ציבורית / איתי בחור‏

כתב 

לזכרו של פרופ' נסים לוי,
תולדות הרפואה היו בנפשו

המושג 'בית חולים' עבר גלגולים רבים. לאורך רוב ההיסטוריה זה היה יותר מוסד סיעודי מאשר רפואי – הדים לכך ‏נשתמרו בשם ‏Hospital‏, שמשמעו הכנסת אורחים, ובמושג 'אשפוז' שמשמעותו לארח (האושפיזין הם האורחים ‏הבלתי נראים, שבאים לבקר בסוכה).

בעת העתיקה בתי החולים סיפקו למאושפזים תנאי חיים טובים יותר מאשר חיו ‏בהם, סביבה נקייה ומאווררת, אוכל מזין ואווירה שקטה ורגועה יותר. פסק הזמן מתלאות החיים היה נעים, חיזק את ‏החולה ולפעמים סייע בהחלמה.

‏בהדרגה בתי החולים נעשו לבתי מחסה לאומללים, שלא הצליחו להתמודד עם החיים – זקנים, עניים, מובטלים, ‏משוגעים, יתומים וזונות. ריכוז המסכנים במוסדות גדולים גרם לריכוז המחלות והחיידקים במקום אחד ובתי חולים ‏נעשו לסביבת הדבקה במחלות מסוכנת לבריאות.‏

בימי הביניים התמסדה במערב התפיסה שתפקיד הכנסייה לדאוג לבריאות הציבור, ובתקופת מסעי הצלב נפתח ‏בירושלים בית חולים לצליינים שהופעל על ידי מסדר ההוספיטלרים. באותה תקופה סוערת רבו הסובלים ממצוקות ‏נפשיות, ואחרי גירוש הצלבנים מארץ ישראל בית החולים הזה נעשה מקום אשפוז לחולי רוח, עד שנסגר.‏

התפתחות החילוניות הובילה את האדם לחפש את האמת באמצעות חקירת הטבע ולא רק בקריאת כתבי הקודש ‏ובחווייה המיסטית. לקראת סוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 נצבר באירופה מספיק ידע מדעי ובתי החולים נעשו יותר ‏מוסד רפואי מאשר סיעודי. מעמדם של הרופאים עלה ומעמדן של האחיות ירד. "בעבר... מנתח צעיר לא היה מעז ‏לעבור בקרבת אחות ללא ברכת הוקרה: כיום הוא אינו מסיר את כובעו, מזמזם מנגינה וחש מרוצה אם אינו מזלזל ‏בה או מעליב אותה ... ההערצה הרגילה חלפה." (מתוך "הילדים של שניידר" מאת איתי בחור).‏

ההתפתחות המדעית פסחה על המזרח התיכון שנשלט על ידי הטורקים העותמנים, ועד שנות ה-40 של המאה ה-19 ‏לא נמצא "רופא תושב אחד מעזה ועד אנטיוכיה [ביוון], מחברון ועד חורן, או מביירות ועד דמשק, מחומס [בסוריה] ‏ועד חמה [בטורקיה]". הרפואה בארץ התבססה על קמעות, לחשים, ברכות וברזל מלובן.‏

הוואקום הרפואי הוביל את הנוצרים ואת היהודים לבנות בארץ בתי חולים מתוך מטרה כפולה: לדאוג לבריאות ‏התושבים ולדאוג לנשמתם. כך, אחרי מאות שנים שבהם לא היה בארץ בית חולים, נפתחו בירושלים שני מוסדות ‏אשפוז בבת אחת, אחד יהודי ואחד נוצרי־מיסיונרי. הרופאים של שני המוסדות, שהיו אמונים על הבריאות ועל ‏גאולת הנשמות, שיתפו פעולה זה עם זה, עזרו זה לזה וביצעו יחד ניתוחים מסובכים שלהם נדרשו ארבע ידיים. ‏

עד מהרה המדינות השונות הבינו את הפוטנציאל הפוליטי שטמון בהגשת סיוע הומניטרי-רפואי, ורבות מהן פתחו ‏בארץ לפחות בית חולים אחד, כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלה ולחזק את אחיזתן בארץ. כך נפתחו בארץ ‏בתי חולים של אנגליה, צרפת, גרמניה, רוסיה, איטליה ואוסטריה. גם הממשלה הטורקית הקימה בית חולים, הציבור ‏לא שש להתאשפז בו.‏

היהודים קיוו שבבתי החולים טמון פוטנציאל כלכלי של איסוף תרומות, והקהילות השונות הקימו בתי חולים שונים, ‏בדומה לבתי כנסת. הקהילה האשכנזית פתחה את בית החולים 'ביקור חולים' וקבוצת נכבדים ספרדים הקימה את את 'משגב לדך'. במסגרת ‏התחרות על כיסי התורמים עזב מזכיר בית החולים האשכנזי את משרתו (כשהמוסד לא רצה לתת משרה לבנו ‏הרופא) ועבר עם רשימת התורמים לבית החולים הספרדי. ‏

גם משפחת רוטשילד הקימה בית חולים בירושלים ותמכה בבית החולים בצפת. לקראת סוף המאה ה-19 הברון ‏רוטשילד הקים בתי חולים במושבות זכרון יעקב וראשון לציון. בנוסף פעלו בתי חולים מטעם מוסדות חסד שונים: ‏בי"ח הפסיכיאטרי 'עזרת נשים' בירושלים, 'שערי צדק' ו'למען ציון'.‏

ב-1918, בתום מלחמת העולם הראשונה ובראשית השלטון הבריטי, הגיעה לארץ משלחת רפואית מטעם יהודי ‏ארצות הברית, ובעקבותיה גדלה הפעילות של ארגון הבריאות 'הדסה' בארץ. הארגון לקח תחת אחריותו בתי חולים ‏קיימים ובנה אחרים, וייסד רשת בריאות שכללה בתי חולים, מרפאות ויחידות 'טיפת חלב' ורפואה מונעת ברחבי ‏הארץ. בתי חולים של הדסה פעלו בירושלים (בתחילה במבנה בי"ח רוטשילד ואחר כך בתי החולים בהר הצופים ‏ובעין כרם), בצפת (לימים בי"ח הממשלתי רבקה זיו), בבאר שבע, בתל אביב (לימים בית החולים העירוני 'איכילוב'), ‏בטבריה ובחיפה (לימים בי"ח 'רוטשילד', 'בני ציון').

בסוף 1929 ארצות הברית נקלעה למשבר כלכלי גדול והדסה צמצמה בהדרגה את פעילותה בארץ. במקביל התחזק ‏ארגון הבריאות, שהקימה 'קופת חולים הכללית' (לימים, 'שירותי בריאות כללית'). הקופה החלה לפעול בעשור השני ‏של המאה ה-20 באוהל בפתח תקוה, בשנות ה-20 לקחה את בית החולים שהקים גדוד העבודה בעין חרוד (תחילה ‏באוהלים ואחר כך בצריפים) וב-1930 העבירה אותו לעפולה, לבניין בית חולים חדש שבנתה שם (בית החולים ‏העמק). ב-1936 הקופה פתחה בפתח תקוה את "בית החולים למושבות יהודה והשרון" (שנעשה לבית החולים ‏בילינסון). במהלך השנים הקימה קופ"ח כללית את בתי החולים השרון (לימים גולדה), גהה, בית רבקה ושניידר (בית ‏החולים לילדים) בפתח תקוה, קפלן ברחובות, שלוותה בהוד השרון, מאיר בכפר סבא, בית לוינשטיין ברעננה, ‏סורוקה בבאר שבע, יוספטל באילת, הרצפלד בגדרה וכרמל בחיפה. עליית אלפי רופאים מוכשרים ומיומנים בשנות ‏ה-30 (אחרי עלות הנאצים לשלטון בגרמניה), אפשרה לפתח רפואה מקצועית ברמה גבוהה.‏

באותה תקופה (המנדט הבריטי), האנגלים הקימו בתי חולים ממשלתיים בירושלים ובחיפה (לימים רמב"ם). באותה ‏תקופה פעלו בארץ עשרות בתי חולים פרטיים, רבים מהם פעלו בפריפריה וקופות החולים הפנו אליהם חולים. בבתי ‏החולים הפרטיים אושפזו 40% מהחולים. לימים חלקם נסגרו, חלקם נבלעו בארגוני הבריאות הציבוריים והגדולים ‏שבהם ממשיכים להתקיים כבתי חולים פרטיים: 'אסותא' (בתל אביב ובי"ח החדש באשדוד), 'אלישע' בחיפה, 'משגב לדך' שעבר לבעלות קופת חולים 'מאוחדת', ובית ‏החולים השיקומי לילדים - 'אלי"ן' בירושלים.‏

עם קום המדינה ולנוכח מצוקת קליטת העלייה ההמונית של פליטי השואה מאירופה ושל יהודי ארצות המזרח, קמה ‏בארץ רשת בריאות נוספת 'מלבן', בשותפות של מדינת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון 'הג'וינט' מארצות הברית. ‏מערכת הבריאות של הג'וינט לקחה על עצמה לטפל בעולים הגריאטריים, חולי הנפש, חולי השחפת והעוורים. הארגון ‏הפעיל בתי חולים גדולים, רבים מהם פעלו במעברות, בהם בי"ח באר יעקב (היום שמואל הרופא), איתנים, שער ‏מנשה, פרדס חנה, עין שמר, בית ליד, פרדס כץ ועוד. במהלך השנים חלק מבתי החולים האלה נסגרו, אחרים נעשו ‏לבתי חולים ממשלתיים. בתי חולים ממשלתיים נוספים שקמו הם ברזילי באשקלון, הלל יפה (הרופא שהפעיל את בית ‏החולים של הברון רוטשילד בזכרון יעקב) בחדרה, המרכז הרפואי לגליל (לשעבר רבקה זיו) בצפת, וולפסון בבת ים, ‏רמב"ם (לשעבר בי"ח הממשלתי הבריטי) ובני ציון בחיפה ואסף הרופא בצריפין. ‏

שני בתי חולים ממשלתיים נקראים על שם שני רופאים, שהקימו את יסודות חיל הרפואה, ד"ר חיים שיבא (לימים ‏נקרא על שמו בי"ח הממשלתי תל השומר), וסייע לו סגנו ד"ר ברוך פדה (לימים נקרא על שמו בית החולים ‏הממשלתי פוריה). חיל הרפואה, שראשיתו ביוזמת ארגון 'ההגנה' ונקרא אז 'ש"ר" (שירות רפואי), התגייס גם הוא ‏לטיפול בעולים החדשים. ‏

מתוך תפיסה שהבריאות הינה מחויבות של המדינה לאזרחיה ולא פעולות חסד וצדקה, התפתחה בארץ מערכת ‏רפואה ציבורית מפוארת, תוך שיתוף פעולה של רופאים יחידים, ארגונים, ממשלה וחיל רפואה. השגים אלה אינם ‏מובנים מאליהם ואינם מובטחים. ‏

בשנים האחרונות מתרחבת מגמה של התנערות המדינה מחובותיה כלפי התושבים: ההשקעה בסל הבריאות קטנה, ‏קופות החולים חדלו מלתת ביטוח רפואי שוויוני למבוטחיהן וצה"ל נוטה לשחרר משירות חיילים חולים במקום ‏לטפל בהם על חשבונו. יותר ויותר פעולות הומניטריות נעשות ביוזמות פרטיות של אזרחים איכפתיים, שממלאים ‏תפקידים שמוטלים על המדינה. שנת השבעים למדינה הינה הזדמנות טובה לא פחות מכל יום אחר, ואולי יותר ‏סמלית, להזכיר את הסחף שחל אצלנו ובין היתר לעצור את ההידרדות של הרפואה הציבורית.‏

‏(הכותב הוא סופר, מו"ל, החברה הישראלית לתולדות הרפואה)

 

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting