סל הקניות ריק

מגזין

24 פברואר

עיניים / איתי בחור

כתב 

יש לי חולשה למבט הנשי הזה של עיניים פעורות לרווחה, מיישירות מבט, קצת נוצצות, מביעות חוסר ‏ישע, כאילו סומכות עלי. ויש בהן הרבה שכל, ומופרעות מוצנעת שמבליחה פה ושם למרות המאמץ ‏התמים. אני יודע. עיניים כאלה הן צרה; תוצאה של כדורים נוגדי דיכאון.

‏אפשר לשקר בעיניים. אני יודע. והידיעה או הניחוש שזה מבט כימי לא מצילה אותי. הן כובשות אותי. ‏מייד. אני שוקע בהן. מתבונן פנימה לתוכן בעומק ובגלוי, בלי בושה, והעניין שלי מחמיא להן. ממיס ‏אותן. הן יודעות שהן מצליחות לפתות אותי. היסוד של הביטחון שמבצבץ בתוכן מתגבר, הן מתחזקות ‏ואני מוצף אושר. יש לי חולשה לאנשים שמתעקשים להיות חזקים. לא להישבר.‏

היא ירדה מהמכונית שלה, נעמדה מולי והביטה בי ככה. כל כך רציתי לנשק אותה. שנינו ראינו. ואני ‏לא אוהב אותה בכלל. אנחנו מכירים הרבה שנים. והיא מכוערת. מאוד. ומופרעת. ומסובכת מדי אפילו ‏בשביל עצמה וילדיה. והיא בת זוג (אולי לשעבר) של חבר קרוב שלי וחברה של החברה שלי. וכל זה ‏לא היה שם באותו רגע. כל מה שהיה שם היה סולידאריות ומשיכה. השענתי את כל הכובד על הרגליים ‏שלי, שלא אוכל לזוז. נשארתי זקוף. אמרתי בוקר טוב, בואי, היכנסי לאוטו, ניסע לטייל.‏

נסענו. היה ירוק עד שהגענו לנצרת. נכנסנו למסעדה רוסית שהיא גם מין מועדון לילה. בחוץ היה ‏צהריים. בפנים היה חשוך ואדום. דיברנו. ואכלנו. ושתינו וודקה ובירה ויין. הרבה. ודיברנו עוד, לא ‏זוכר על מה. והראש שלי הסתובב מהוודקה האיומה שהיתה רעילה – מלאה מתנול, והעיניים האלה היו ‏בי בכל המקומות. וביקשתי ממנה לתת לי יד. והיא נתנה. ושילמתי ויצאנו מהר. ונהגתי הביתה, איכשהו. ‏וכל הדרך היד שלי היתה על הרגל שלה. והיא לא התכווצה וגם לא נגעה בי.‏

כשהגענו לחניה היא רצתה להשתין. הצעתי לה לעלות. היא אמרה אני לא עולה אליך, ואמרה את זה ‏נקי. השבתי נקי. בסדר, להתראות.‏

‏(נכתב ב-2.7.2007‏)

ציור: קרוואג'ו, פורטרט של קוריטזנה, 1598 בקירוב

 

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting