סל הקניות ריק

מגזין

24 פברואר

סיפור גרוזיני על כל מיני דברים / איתי בחור

כתב 

ויטיה הלך ולא חזר. שותא מחפש אותו כל היום. החיפושים מתמקדים בין המטבח לדלפק. באה ‏זמרת, היא רוצה לעבוד רק שלוש שעות. אחר כך לשיר.

שלוש שעות זה לא מספיק, זה בקושי ‏ללוש את הבצק. מי יוציא את החצ'פורי מהתנור. העבודה לא בשבילה. נו הארד פילינגז. היא ‏ובעלה יושבים ושותים עם שותא ואוכלים משהו. קבצן אחד ועוד שניים מהאוטו-זבל יושבים ושותים ‏ומתפעלים מהספר 'סתיו בטביליסי', שהבאנו לשותא. הוא מסביר להם. הם מביעים עניין. שואלים ‏את חדוה שאלות. אוכלים אותה בעיניים. חסר להם שקל. הוא עושה להם הנחה. לא חשוב. תהיו ‏בריאים. אנחנו אוכלים צ'יבורק ושותים בירה ירוקה עם וודקת מטוסים בצד. בחוץ מתפורר לאט ‏בית קולנוע ישן. לידו תחנת אוטובוס. רוסים ואתיופים, וחרדים וערבים וסודנים ואוקראינים עומדים ‏ויושבים ומסתובבים ומחכים ועולים ויורדים ומתחלפים.. ניו יורק ברחוב החלוץ. סרט. אנחנו צופים. ‏צופים בנו. אחרי כמה שעות שותא נזכר שיש אחת.. היא הזמינה חינקלי קפוא והוא עוד לא הכין ‏לה. ויטיה נעלם והוא שכח אז היא תקבל את החינקלי בטמפרטורת החדר. שותא מצטער בשבילה. ‏חבל. החינקלי יידבקו לה. הצער שלו פרופורציונלי ומתערב בו חיוך קונדסי וגם קצת שמחה לאיד. קורים ‏דברים יותר נוראים בעולם. הערתי שנסתפק בחינקלי לא קפוא. עברו עשרים דקות. קיבלנו חינקלי ‏רותח, עם הבצק הכי עדין והכי מדויק שיצא לנו לנשוך בארץ ומילוי טעים ונדיב מאין כמותו. נזכרתי ‏שפעם נסענו לאכול חינקלי בפסנאאורי – הכפר שנחשב למקור החינקלי. הדרך היתה יפה אבל אי ‏אפשר לאכול מיתוסים. בינתיים היום ירד מאוד וגם הוודקה. והחינקלי נגמר. צריך לעזוב את ‏גרוזיה שברוח ולחזור לישראל שבחומר. שותא לא מוכן לקחת כסף. זו היתה טעות מצדנו לתת לו ‏ספר כשבאנו. היינו צריכים לשלם ורק אז לתת את הספר. אבל לא רצינו לחכות וגם מי שיער שהוא ‏יתנהג כמו גרוזיני בגרוזיה. 35 דקות מהבית. כמעט ערב. ויטיה עוד לא חזר.‏

צילמה חדוה רוקח, ‏©‏ כל הזכויות שמורות

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting