סל הקניות ריק

מגזין

30 דצמבר

הרגע המכריע המשתנה / איתי בחור

כתב 

פעם בני האדם האמינו שיצירות האמנות משקפות שלמות שלא מן העולם הזה; אמן טוב נחשב כזה שעבודותיו "אלוהיות" – מושלמות, יפות והרמוניות יותר מהחיים עלי אדמות. בהתאם לאמונה זו, הרגע המכריע במעשה האמנות נחשב לפרק הזמן, שבו האמן מבטל את עצמו ומשמש צינור להזרמת היופי מהעולמות העליונים אל העולם הזה הפגום.

במאה ה-20 עבד צלם בשם אנרי קרטייה-ברסון; בתקופתו החלו לרדת מהעולמות העליונים ודרשו מהאמנות לבטא את "החיים במציאות" ומהאמנים לבטא את חוויותיהם האישיות במציאות הזאת. עדיין התעקשו שקיימת איזו שלמות הרמונית חמקמקה, האמינו שהיא חבויה בתוך העולם הזה ומאחדת בין עולמו הפנימי של האדם ובין המציאות החיצונית, וציפו מהאמנים ללכוד אותה ולבטא אותה בעבודותיהם. קרטייה-ברסון האמין בתפיסה הזאת וניסח אותה באמצעות המושג "הרגע המכריע"; הוא לא מצא רגעים כאלה ומשום שאמונתו היתה מוצקה יותר ממראה עיניו הוא ביים רגעים מהסוג הזה. (בנוסף, היה קשה לתפוס רגעים מכריעים עם הציוד של אז, זמן החשיפה הממושך, תאורה וכו').

היום נשמע עריץ לתבוע מהאמנות מה עליה להיות, ונשמע משעשע ונאיבי לבקש הרמוניה במציאות או בנפש האדם. יותר מקובל לראות באמנות ביטוי של הלכי נפש, חוויות, מחשבות ורגשות, שאינם ניחנים בהרמוניה פנימית ואין בהכרח הרמוניה בינם ובין הסביבה שבה הם מתרחשים. המיומנות אינה נחשבת עוד פסגת המעשה האמנותי אלא כלי עבודה חיוני לשם ביטוי אישי מדויק.

תפיסת "הרגע המכריע" משתנה; כעת מושג זה מסמן נקודה, שבה אדם חווה דבר (חוויה, תובנה, טראומה, הארה וכו') שאותו הוא חש הכרח לחלוק עם העולם ולכן הוא כותב שיר או לוחץ על המצלמה.

(מתוך דברים שנשאתי בהשקת ספר הצילום "בדידות בעיר הגדולה" מאת סברינה דה ריטה וישראל חינטייב; איתי בחור - הוצאה לאור)

לדף הספר "בדידות בעיר הגדולה" - לחצו כאן

 

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting