סל הקניות ריק

מגזין

04 פברואר

גרוזיה פינת החלוץ / איתי בחור

כתב 

יש מקומות כאלה. הם מופיעים כשנכנסים אליהם ונעלמים כשיוצאים מהם. זה התחיל בבוקר, אולי עוד ‏לפני שהתעוררתי. בזמן המעורפל הזה, בין תודעה ומוות, חלמתי או חשבתי על ישמעאל, גיבור הספר ‏‏"מובי דיק" של הרמן מלוויל. כשישמעאל נעשה מודע לכך שהוא מתחיל לבהות יותר מדי בחלונות ‏ראווה של חנויות לממכר ארונות מתים, עולה בדעתו שעליו לרדת לרציף, לעלות על אונייה ולהפליג ‏בים. ‏

יש ימים כאלה. העסקים יגעים ומייגעים, אין חשק לעבוד, הצלצולים והקולות והטונים של הטלפון ‏מעוררים אלרגיה ופריחה פושה בנשמה, המסך של המחשב מתבונן בי באיבה, והקירות מתעבים ‏וסוגרים ואוטמים את החלונות. אין אוויר. בימים כאלה אפשר להישאר מתוסכלים בבית ולהלחם ‏לשווא בהוויית החידלון או לנעול את הבית בבית, לצאת החוצה ולחפש הרפתקאות ואוויר וחופש.‏

בשעה 10 נשברתי. "בואי," אמרתי לחדוה, "יוצאים לטיול שנתי;" היא לא ממש התאכזבה מההכרזה על ‏השביתה. בבית היה אחד בפברואר, בחוץ היה אביב. שני חתולים הזדיינו על המדרכה; הם הסתכלו ‏עלינו בחשש וכשראו שאנחנו לטובתם עשו הצגה לכבודנו. התחיל להיות טוב. עלינו על המכונית (היום ‏פקע הביטוח הישן שלה והביטוח החדש נכנס לתוקף) ונסענו לחיפה. כבר הרבה זמן אני רוצה להסתובב ‏באזור הדר. הדר הכרמל כשמו לא כן הוא; אין בו הדר ואין הוד, כמו מה שקרה לבית"ר. רציתי ‏להסתובב ולראות, אולי יותר מעניין שם. ‏

קודם כל נסענו לעיר התחתית והחנינו את המכונית אצל אִהאב ואוסמה מ"קפה סמי", שמכבדים אותנו ‏בקפה ובחנייה. לדעתי, מן הצדק ומן היושר לכרות ברית ערים תאומות בין העיר התחתית ובין כפר ‏הפסאדות פוטיומקין. נראה לי שכל רגע יעבור ברחוב העצמאות המלך מתיא הראשון, מין גוויה לבושה ‏בגדי ‏מלכות, מוסעת לראווה במכונית ומישהו אוחז ביד שלה ומנופף בה להמונים, לשוות למת מראה ‏של כאילו־חי ונושם וסימפטי. ‏מאז שמשרדי ההוצאה לפועל פועמים בלב רחוב העצמאות קשה מאוד ‏למצוא חנייה בסביבה. הקורבנות באים לשחרר את העיקולים ועל הדרך חוטפים קנסות חנייה. החייאת ‏העיר נעשית בהשראה צרפתית, אם למסכנים אין כסף לשלם חובות ארנונה יאכלו לפחות דוחות חניה. ‏כמה קל לשבור אנשים שבורים. החיים נמשכים.‏

הכרמלית שרופה. טיפסנו במדרגות להדר. ראשית ביקרנו את קלאריס ויצחק ודודי מחנות "מסחר ‏הספר", חנות הספרים היחידה בחיפה ששמה מבטא במדויק וביושר את מהותה; היא לא מתחזה למשהו ‏אחר ולא מתקשטת בהבלים של קופירייטרים, לאנשים שעובדים בה אין שלטים על החזה ולא כתוב ‏עליהם "אשת ספר" או "יועץ טיטולרי". אנחנו אוהבים אותם. נכנסנו ואמרנו שלום להם ולספרים ‏שלנו. ‏

נעשנו רעבים וצמאים. הלכנו לשוק תלפיות וראינו ירקות יפים ובגדים לדוגמניות בעשרה שקלים ‏ומסעדות, שמתחזות למסעדות־פועלים אותנטיות עם מנות שרימפס ב־125 ש"ח. ‏

טיילנו וטיילנו. בסוף חזרנו לרחוב החלוץ. המשכנו לשוטט. הלכנו ברחוב ולא היה שם כלום. בדרך ‏חזרה הופיע מין ספֵק־דוכן ספֵק־חנות עם כל מיני מאפים גרוזיניים. מאז שגרוזיה נעשתה גאורגיה ‏והאוכל הגרוזיני נעשה טרנדי, המסעדות הבוכריות והאוזבקיות והאזריות החליפו את השמות של ‏המאכלים שלהן ‏לשמות גרוזינים והקפיצו מחירים. בחנתי בחשדנות את החצ'פורי שבוויטרינה, הם ‏נראו בסדר גמור. על הדלפק נחו חצ'פורי אג'ראולי ובהם קיננו ביצי עין. גם המוכר נראה בסדר. ‏למרבה האכזבה, במקרר שבחוץ לא היתה בירה, רק משקאות קלים. כמעט המשכנו ללכת אבל אז ‏ראיתי מקרר נוסף בתוך האפלולית שבחנות. נכנסנו פנימה לבדוק אותו. מאחורי דלת הזכוכית התקררו ‏פחיות בירה ובצילן חסו בקבוקי וודקה קטנים. נחה דעתי. מול הדלפק חנו כמה שולחנות ועליהם ‏פרושים שטיחים צבעוניים. התיישבנו.‏

האיש מאחורי הדלפק, גדול וחד, בחן אותנו מזווית העין והתחיל להסביר לנו על המאפים, "זה חצ'פורי ‏עם בשר, וזה עם גבינה וזה.." ‏

‏"מה אתה ממליץ," שאלתי. לקחנו מין מאפה נהדר עם בשר וביקשתי שני בירה. היו לו בקבוקים קטנים ‏של היינקן וקורונה (קורונה בחמארה גרוזינית.. צלם בהיכל!) ופחיות ירוקות של חצי ליטר בירה לא ‏מזוהה. לקחנו בירה ירוקה. קיבלנו שתי כוסות זכוכית. מי ששותה יודע שלהוציא קצף מפחית בירה זה ‏קשה כמעט כמו להוציא מים מסלע, צריך טאץ' וניסיון ותרגול. מזגתי. האיש מאחורי הדלפק העיר, ‏‏"אתה יודע למזוג."‏

הסתכלתי על חדוה, "בא לך וודקה?" בא לה. קמתי לראות איזו וודקה יש במקרר. הבקבוקים היו ‏במידה של מאתיים גרם עם תווית דיסקרטית, שלא הסגירה את היצרן. הסתכלתי על המוכר, "לא ‏נתעוור מזה?"‏
‏"לא," הוא החזיר לי בחיוך, "הוודקה דווקא טובה."‏

לקחנו וודקה. קיבלנו שתי כוסות חד־פעמיות. שאלתי אם יש כוסיות קטנות מזכוכית. "ויטיה! תן להם ‏שתי כוסות." ויטיה לא מצא כוסות כאלה. הבקבוק נשאר לנוח על השולחן והמשכנו לשתות בירה ‏ולכרסם במאפה, שהיה קצת יותר ממצוין. אחרי עשר דקות האיש הפנים שלא נשתה וודקה בכוסות ‏חד־פעמיות, מצא מארז של כוסיות שוט חדשות וחילץ לנו שתיים מתוכו.‏

לא הצלחנו להחליט אם הוא גרוזיני או רוסי, עד שבא חבר שלו והם דיברו בגרוזינית. צלילי המילים ‏הגרוזיניות השרו עלינו תחושה של בית. שנינו נולדנו בארץ ואף אחד מאיתנו לא בא מרקע גרוזיני, ‏ובכל זאת הרגשנו כמו ילדים אובדים שמצאו את הדרך הביתה. כנראה שלפעמים צריך להזדהות עם ‏משהו. נעימת הדיבור שלהם היתה רכה וחדוה ניחשה שזה מבטא אבחזי, ואכן הסתבר שהאיש נולד ‏בעיר פוטי שבאבחזיה, לא רחוק מבטומי שבאג'רה. נשבר הדיסטנס וקיבלנו גרסה של הביוגרפיה שלו. ‏שמו ישראל, הוא עלה בילדותו, כל חייו עבד כמהנדס, יצא לפנסיה ופתח את המקום הזה להשלמת ‏פנסיה ועיסוק. ובא גם חבר שלו, וגם ויטיה יצא מהמטבח וראינו אותו בכל גודלו והדרו. ועוד בירה. ‏ועוד וודקה. ועוד מאפים. וסיפורים.. וככה זלג היום על פלגי בירה וודקה. עד שנגמר. ‏

בדרך חזרה דידינו ליד שלט מאיר עיניים "זהירות מדרגות משובשות". המכוניות בכביש לידנו נסעו ‏יותר לאט מכדור הארץ בגלל הפקק היומי של הבריחה הגדולה מהעבודה. רציתי לפתוח את אחת ‏הדלתות ולכפות על אחד הנהגים טרמפ קצר אבל חדוה הסתייגה. ומשום שאסור לנהוג עם אלכוהול ‏הלכנו ברגל עד הבית.‏

צילמה חדוה רוקח, ‏©‏ כל הזכויות שמורות

 

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting