קונטרה-אינדיקציה / עין-יה גבע

מרגע שהתעוררתי, מהנרקוזה, אחרי שעתיים וחצי של ניתוח, אלה שתי המילים שאני שומעת: קונטרה-אינדיקציה. לו היית נשאר, היית גם אתה שומע, היו מסבירים לך, כמו לכל מי שהסתובב על יד המיטה שלי, שעלי לשכב עם רגליים פשוקות. ולא רק, אלא אפילו, אם רצוני לרדת מהמיטה, עלי לגלוש ממנה, תוך שמירה הדוקה על הקונטרה-אינדיקציה.

בתחילה הייתי בטוחה שיש משבר חדש בעזה, וצריך לשמור על הקונטרה-אינדיקציה עם הפלשתינים, בהתאם למה שסוכם, כנראה, בין אבו מאזן לאולמרט, בזמן שהורדמתי, ואיכשהו מחייב גם אותי. כל זה, עד שגיליתי כי מדובר בפיסוק שתי רגלי, וראוי לומר, פישוק - פישוק מפושק כהלכתו.
אתה היית נהנה.

היית צוחק, מה זה צוחק, מת מצחוק. ועוד יותר, לא היית נח, עד שלא היית מגלגל את כל ההטיות של פ.ש.ק ומזכיר לי, כי מבחינתך, עדיף שכך אשאר, פשוקה לעד - כמו "סוכה לעד".
איזה הומור יש לך.

ד"ר דבי היה נחרץ:  "המישתל", כמו שהקפיד להגות, והתכוון לפרק הירך המלאכותי שהשתילו לי, "עלול להתפרק. לכן, צריך לשמור על הקונטרה-אינדיקציה". די היה במשפט הזה, כדי שהקונטרה-אינדיקציה תשכון כבוד במחלקת החרדות שלי, ואעשה כל מאמץ, ביום ובליל, להיפשק שמים וארץ. אלא, שבתוך ימים אחדים, אם להודות, עברה הקונטרה-אינדיקציה, ממחלקת החרדות למחלקת הסרקזם הבוטה. כמה זמן, עם כל הכבוד לסיכונים שבהפרתה, אפשר לשמר על פשיקה ועל ארשת פנים רצינית, בעת ובעונה אחת?

כך אני שוכבת לי, על הגב. שכיבה על הצד או הבטן אסורות, לעת הזו.
רגלי פתוחות בפוזה הנשית, הכי מזמינה, שלא לומר, זנותית, אל מול צוות המנתחים הבכירים הניצבים מולי, מישירים מבט ושואלים: ומה שלומך היום?
ואני משיבה בנימוס: בסדר. אין סתירה בין נימוס לפשיקה.
אבל כאן, לא אומרים פיסוק או פישוק ובטח לא פשיקה.
הכי הרבה אומרים: "התוויות נגד", במינוח עברי נאה.
את שומרת על הקונטרה-אינדיקציה?
איזו שאלה, יומם וליל. בצייתנות. לא עוצמת עין. כדור שינה לא היה מזיק לי, אגב....

אתה היית נהנה.
לו ידעת, לא היית נעלם ככה, ועוד אחרי ששאלת באיזה תאריך, ביקשת כתובת מדויקת של בית החולים ובמה תוכל לעזור. האמת, לא כל כך רציתי לספק לך את כל הפרטים. הרי לא תגיע.
אבל, קולה של אמא שלי המריא ברגע ההתלבטות ההוא, ועלה ממעמקי תודעתי, ושמעתי אותה אומרת: "מה כבר יכול להיות, האיש ביקש, תשיבי לו, דבר-דבר, אל תהיי גסת רוח".

אשה חכמה, אמא שלי. לא ז"ל בכלל. כל הימים היא פה. סופסוף הבת שלה בניתוח, ההוא שדיברו עליו מאז היתה ילדה קטנה. ניתוח חשוב. נעשה לך ניתוח ותלכי ישר. לגמרי ישר. שתי הרגליים יהיו אותו הדבר. את תראי. היא כל כך רצתה להאמין -  והאמינה. רק שהשנים עברו, והרופאים שהיו הלכו לעולמם, ובאו במקומם חדשים, עם ידע חדש ודעות חדשות, ולא יהיה שום ניתוח, אמרו.

הילדה קצת צולעת, לא נורא. גם ילדות צולעות מתחתנות. ואמא לקחה את התיק הקטן שלה ואת כף ידי שמה בידה, וחזרנו הביתה. תזקפי את הגב, היא אמרה בדרך, תלכי ישר. ואני השתדלתי.
היא חזרה והזכירה את שמות כל הילדים במושבה שנולדו ככה, כמוני, אבל אצלם גילו את זה בזמן.
"רק אצלנו לא", אמרה, כאילו גם היא צולעת, והעיקר, היא אמרה, שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה: לצייר, לכתוב, ללמוד באוניברסיטה. הכל. ופעם אולי יהיה ניתוח כזה שיישר אותי.

ואני עשיתי הכל, ציירתי וכתבתי, והלכתי לאוניברסיטה, אפילו, שרתי וניגנתי. וכיוון שגם ילדות צולעות מתחתנות, אפילו התחתנתי. התגרשתי, כמו כל הילדות, גם אלה שלא צולעות, שאהבתן התעופפה וגזה. אמא אמרה שרק אחליט, היא מסכימה לכל החלטה שלי. היא הוסיפה: "מי אמר שאי אפשר להתגרש, גם אחרי 20 שנה"? וסיכמה: "לא מוכרחים לסבול".

עכשיו היא חזרה, בגלל הניתוח. זה הניתוח שהיא הבטיחה לי, שיישר אותי. וככה, היא שמרה שאענה לך בנימוס. ששום קונטרה-אינדיקציה, לא תחצוץ בינינו, ובטח לא תפגע בך. 
אבל אתה לא הגעת.
חבל
כי עכשיו
 כבר חיכיתי

 

פרסומים נוספים מאת עין-יה גבע
 

דפים: 1 2 הבא>

תגובה של פרי נתיב ב‏יום ראשון ‏05 ‏יולי ‏2009 מרגש ומטלטל בעוצמתו. כתוב נפלא. ואני, כמו אני, הולכת "בדרך" ולומדת שהרי הדרך חכמה מההולכים בה.....להשאיר את מה ששייך לעבר שם. ובנימה קצת יותר מחוייכת - אצטט את בתי החכמה שאומרת - שציפיות הן בכלל לכריות...

תגובה של עדית נעמן ב‏יום שלישי ‏16 ‏יוני ‏2009 שנון, כואב, מצחיק, מחמיר לב, סרקסטי... ובעיקר - כתוב היטב, כמו שאת יודעת. חבל שאימא שלך לא יכולה לקרוא. חבל שהיא לא יודעת. והבי נפלא - שאת כבר אחרי... המשיכי בדרכך ובהצלחותיך. זקופה, בטח זקופה!

תגובה של גילי ב‏יום שישי ‏01 ‏מאי ‏2009 לא הבנתי כלום. מי לא הגיע? הניתוח?

תגובה של קרולה ב‏יום רביעי ‏08 ‏אוגוסט ‏2007 עין-יה! סיפור מהחיים, סיפור גדול!!!!

תגובה של נאוה דולב ב‏יום שני ‏06 ‏אוגוסט ‏2007 כמה אמיתי, כמה ישיר וכמה כואב ויחד עם זאת ההסואה עדינה אך חודרנית אך לא חודרנית מספיק כדי למחוק את החשש המקפיא של הנאלם הגדול... . כאב של שנים ארוכות ופתרון מהיר וחד,חד כל כך עד שמותיר אחריו המוני סימני שאלה וצפיה לפתרונות דומים לכל המכות והמועקות. למה לא ניתן לנתח, לחתוך, לשייף, לאחות ולתקן במחי יד כאבי נפש וצלקות שמותירים החיים גם ללא נכות פיזית מן סוג נכות שמותירה רק כאב סמוי ואינטימי שזר לא יכול לראותה ולזהותה,שום ניתוח לא יכול לאחותה,לרפאה ו/או אולי למחוק אותה מהתודעה. הכתיבה היא התרופה והיא ניפלאה. ישר כח,כתיבה מופלאה ישירה וסמויה, כואבת ומחייכת, מלאת תקווה וצורבת ככוויה, שיקוף של החיים. המשיכי כך!!!

שם:	(חובה)
כתובת דוא"ל	(בחירה)
תגובה:	(חובה)
	שים לב כי כתובת הדואל היא רק לשימוש מנהל המערכת. כתובת זו לא תוצג.

תגובות לנושאים אחרים

"דקר" - השישים ותשעה (8 תגובות) 22.4.07 (16 תגובות) 38,000 לְאֶחָד (1 תגובות) don’t let me down (1 תגובות) kkk בטולסה אוקלהומה (3 תגובות) Lovestory.com (8 תגובות) אבא הולך לאיבוד (1 תגובות) אבא טבע (8 תגובות) אבא של ג'ושואה (5 תגובות) אבא שלי (3 תגובות) אהבה ראשונה (3 תגובות) אובססיה (4 תגובות) אוננים (2 תגובות) אוקטובר 2004, וינה. פה התחיל הכל (3 תגובות) אחות מרים (9 תגובות)